חלוקת החושי

ז'אק רנסייר – אחד הפילוסופים הבולטים היום בצרפת, מי שהיה שותף עם לואי אלתוסר באמצע שנות ה-60 בכתיבת "לקרוא את הקפיטל" – נמנה, יחד עם ז'אן-לוק מריון, ז'אן-לוק ננסי ואלן באדיו, עם מה שמכונה בימינו "דור שנות ה-80 בפילוסופיה הצרפתית". מחשבת רנסייר חובקת מנעד רחב של תחומים, ובמרכזם: פילוסופיה פוליטית, אסתטיקה, היסטוריוגרפיה, תולדות הרעיונות ותולדות הפילוסופיה. ספרו "חלוקת החושי" (1998) נותן ביטוי הדוק ותמציתי של מחשבתו.

הגותו של ז'ק רנסייר מוכרת מזה כעשור בעיקר כפילוסופיה פוליטית או ככזו התורמת למחשבת האמנות העכשווית. אולם הספר "חלוקת החושי" מראה שלא רק שלא ניתן להכריע בנוגע לשאלה האם רנסייר הוא בראש ובראשונה "פילוסוף פוליטי" או "אסתטיקון", אלא שתחום הפעולה של הגותו אינו מצטמצם לשני תחומים אלה בלבד. מתברר שהגותו מתמקדת בקיום המודרני, מצהירה על עצמה כתוצר מובהק של המודרניות בהתמקדותה בפעילות שניתן לכנות "ביקורתית": זו הגות העסוקה בקיום-ההווה, בתחומי פעילותו ובשורשיו.

את שורשי ההווה ממקם רנסייר בשלהי המאה ה-18, עם עלייתו של העידן שאותו הוא מכנה "המשטר האסתטי": משטר המציב קדימוּת אונטולוגית לסבילות התחושתית, ובכך מבדיל את עצמו מהעידן שאותו הוא מכנה "ייצוגי", אשר יסודותיו במחשבה העתיקה ואשר החזיק באפשרות לייצר הקבלה תקפה בין הדברים לבין המילים. ההבדל בין שני המשטרים מסביר מאורעות במציאות הפוליטית, בהיסטוריה האינטלקטואלית ובייצור האמנותי.

רנסייר תופס את התצורות הפוליטיות העכשוויות ככרוכות בקדימות האונטולוגית של החוש, אשר הגיעה לשיאה באסתטיקה ובפילוסופיה הפוליטית המתמקדות ב"בלתי-ניתן-לייצוג" ובחריגה האבסולוטית – מגמות שרנסייר מחשיב כניהיליסטיות. במקום הכישלון המובנה מראש והתמידי של ההגות האסתטית המאוחרת מציב רנסייר מתודה קפדנית בעלת אופי היסטורי לעיסוק בקיומנו אנו. ברגישוּת אידיאולוגית, שלא ניתן לכנותה אלא "סוציאליסטית", הוא מבקש לחלץ מן ההיסטוריה רגעים שבהם מיוצרות "נקודות-אפס" של חלוקת-החושי, סיטואציות שבהן נחשב מחדש ייצוגם החושי של המשתתפים ב"ספרה הציבורית", כמו גם של המושאים העומדים לדיון, לצפייה ולשימוש.