השעה חמש

השעה חמש. הזמן אוזל. עוד רגע האויר. נורית זרחי מתמידה בתרגול נדירותם של החיים.

במסיבת התה הזאת, לפני ואחרי ה-7 באוקטובר, פועלת השירה כעין מכסחה בסמיכות לשורש. במהלך הטקס האינטימי הזוכה למימד אפוקליפטי, העולם בועט בך ונבחנות אושיות הקיום והשירה. בהרף שבו "גדיים טיפשים נמלטים לתוך השעון"  ו"חללי הדיבור מתהפכים", מקופל עידן שלם – בין חזון לשברו, בין אסון להשתקתו, בין פצע לתחבושותיו.

"אני רוצה עוד פעם ועוד פעם עד הפעם שתחילת הדרך תימהל בסוֹֹפה". כותבת זרחי. דומה כי בספר הזה, המביא לשיא את חוויית הזמן שהחלה להתרקם בשניים הקודמים: ואת? (2020), דוגמת העולם (2022), עזה מאי-פעם חוויית האל-חזור.

אולם דווקא מתוך החֶסֶר, ההתנשלות והפרימה, מזדהר סיכוי התגלותו של הממש.

השעה חמש

גַם הַשֶׁמֶש סוֹפָהּ לְהִצְטַנֵּן
וּמָה תַּעֲשִׂי אַז, גַּם אַת כָּמוֹנוּ
אַוַּזַת-טֶבַע נְפוחָה כְּקוּמְקוּם
מְכוּרָה לאָוִיר. וְאֵין לְזַלְזֵל,
כִּי מִי יוּכָל לְלֹֹֹא? וְאִם הַחַיִים
סַךְֲ-הַכָּל תַּרְגִיל, לֹֹא כָּל נַגָּן הוּא
גְלֵן. תַּּּבִּיטִי בַּךְ, רַגְלַיִם, ראֹש,
מֶצַח. כְּפֶסַע וְאַת שׁוּעָל
מֵאֵלֶה הַמִזְדַּנְבִים אֶל הַפַּארְק
אַחַר שְׁיַרֵי מְדוּרָה. חָמֵשׁ.
בֵּין חֹשֶךְ לְאוֹֹר. הַזְּמָן עוֹבֵר כְּנָהָר
מִתַּחַת לַגֶּשֶׁר. תַּגִידִי, מַה הַהֶבְדֵל
בֵּין מָה שִֶׁאַת חָשָׁה לְבֵין אֹשֶר?