האלכסון של אמש

בַּפְיוֹרְדִים שֶׁל הַחִטָּה כְּבָר נִזְרַק מְעַט זָהָב. בְּרוֹם הַגִּבְעָה:
שְׁלֹשָה עֲצֵי אֵשֶׁל עַתִּיקִים. כְּלוֹמַר, לֹא מַמָּשׁ עַתִּיקִים, אוּלַי
מֵרֵאשִׁית הַמֵּאָה, אוֹ מַשֶּׁהוּ. שׁוּרַת בְּרוֹשִׁים נִצֶּבֶת לְאֹרֶךְ
פַּרְדֵּס נִפְקָד, כֶּתֶם חַרְצִיּוֹת פּוֹרֵץ הֵיכָן שֶׁהַמְרַסֵּס הֶחְמִיץ כַּמָּה
מֶטְרִים. כִּמְעַט שָׁקֵט. בָּאָזְנַיִם עוֹד מִתְנַגְּנִים אַמְדוּרְסְקִי הַבֵּן
וְגוּרְיוֹן הַזָּקֵן. כִּמְעַט לְלֹא קוֹל, הַזָּקֵן. שָׁרִים שִׁיר הַשִּׁירִים. עַרְשֵׂךְ
רַעֲנָנָה. אָיֹם כַּנִּדְגָּלוֹת. סוֹפְסוֹף הֵבַנְתִּי מַה הִתְכַּוֵּן עֲקִיבָא:
קֹדֶשׁ הַקֳּדָשִׁים.

הוד והומור וחסד פתאומי מאכלסים את שירתו של ישראל נטע, חבר קיבוץ בארי שבצפון הנגב. הוא משורר מתבונן, איש של קשב, צלם במלים. באיזושהי נקודה במרחב שירתו נמצא "אני", אבל מהו האני הזה לעומת ריח אדמת הלס, לעומת צבעי המדבר, לעומת הזיכרון התרבותי המצטבר של בן הארץ והמוזיקה שבשפת תושביה.
כוחו של הטבע לעורר פשטות ופליאה מתמזג בשירת נטע ברגעים חולפים של חיי משפחה, מלידה עד מוות. האהבה והכיליון, היש והזיכרון, הולכים בה יד ביד, מעניקים משמעות לחוויה האנושית, ולו לרגע. 

"האלכסון של אמש" הוא ספרו הרביעי של ישראל נטע, יליד 1956, חתן פרס יהודה עמיחי לשירה, וגם בו ניכר קולו השירי המשוכלל והמפתיע. אף על פי שהוא נשען על מסורות קיימות - החל בשירה השקולה וכלה בפואמה הקצרה בפרוזה, החל בשירה הפסטורלית וכלה במזמורי תהילים – נטע משלב ביניהן באופן מרתק וכמו מסמן בספריו טריטוריה פואטית משלו.