גפנימ בפי

שְׁנַיִם צוֹעֲדִים
מַמָּשׁ מַמָּשׁ לְאַט
זֶה לְתוֹךְ זֶה

כך נפתח ספרו של אבנר מרים עמית, שגישתו אל הכתיבה ואל החיים, כפי שהיא נפרשת בספרו גפנימ בפי, מביאה את המושג "מעט המכיל את המרובה" לשיאים חדשים. כתיבתו המינימליסטית של עמית מסעירה בעדינותה, מעוררת השתאות נוכח הדיוק המתמטי כמעט של המבע הפואטי הווירטואוזי, המאפשר למלים להיות בה בעת דחוסות ואווריריות, צפות על פני השטח וגם עמוקות עד בלי די. 
מי הם השניים הללו, המופיעים בפתח הספר? הדובר ובת זוגו? האב ובנו, שהספר עוקב מקרוב אחר תהליך התעברותו ולידתו? הכותב והקורא/ת? השאלות על החיים ועל השירה נפרשות יחד: כמה עדין אפשר להיות ועדיין להיקרא גבר? מהו מספר המלים המינימלי שאפשר להגדיר כשיר? איך מתחקים אחר הרגע החמקמק שבו שניים הופכים לאחד, ואז שוב נפרדים לשניים? השאלות הרות הגורל הללו נשזרות יחד בין השורות, לעולם לא באופן ישיר, צפות ועולות כמעט מאליהן, מתבקשות תוך כדי קריאה. מישהו מציג שאלה לעצמו, ובה בעת גם לך, בלי שהיא נשאלה, בלי לצפות לתשובה, ומבלי משים מתחוור לך שזו שאלה חשובה מאין כמוה, רלוונטית גם לחייך.

אבנר מרים עמית הוא מטפל, מורה, חוקר, יוצר פרפורמנס, וזמר.