אדית פיאף

איב מונטאן התעקש: הוא שר עם אדית פיאף בפעם הראשונה באביב 1944, זה נכתב בכל הספרים ואומת בכל השידורים, זה היה כך ולא אחרת. ההוכחה (מבטו הפך נחוש ומנצח) היא שחגג בשתיית שמפניה, בחברתה של אדית, את הפלישה לנורמנדי. זו הייתה חתיכת הסטוריה, לא? תאריך בלתי נשכח! צרות קטנות וסבלניות של הביוגרף. במאי-יוני 1944, ה"מולן-רוז'", זירת התרחשות המפגש, טרם הגשים את ייעודו כאולם הופעות ושימש כבית קולנוע. גם ז'אן-כריסטוף אברטי הכול-יודע מסכים. אלא שארכיוני התקופה פוזרו לכל רוח. ומונטאן, עקשן כפי שרק הוא ידע להיות, דבק בגרסתו.

בוקר אחד, עייף מלשמוע את הטיעונים ואת צירופי הגירסאות שלנו, הושיט לנו מונטאן מכתב: "כדאי שתפגשו את הברנש הזה, הוא יודע הרבה". ה"ברנש" נקרא ז'ורז' מרטן. פעמים מספר כתב למונטאן כדי לספק לו פרטים כרונולוגיים, מוזיקליים או אחרים. באיזו סמכות? מתוקף היותו אספן נלהב. "מעריץ" של פיאף, חולה פיאף, הוא אסף מזה 25 שנה תקליטים, צילומים, כתבות עיתונים, תוכניות מופעים, עדויות, תכתובות של פיאף ועליה: תיעוד מדהים, מדוקדק לפרטי-פרטים. הכול היה מתויק, מסודר, מאומת. אספן, אבל מסוג שונה. מרבית ה"ציידים" האובססיביים הם קמצנים מהסוג שישן עם הקלטת מתחת לכרית. ז'ורז' מרטן, לעומת זאת, השתייך לזן הנדיב. כשהקשתי על דלתו פתר עבורי בשלושת רבעי שעה את מה ששלושה חודשי חקירה לא הצליחו לאמת: ה"מולן-רוז'" אירח את פיאף ואת מונטאן בחודש אוגוסט, והאירוע שחגגו לא היה הפלישה, אלא החיבור של הכוחות המאוחדים שבישר את שחרור פריז. היה כאן הכול: לו"ז ההופעות, מרכיבי המופע, שם המנצח, הרפרטואר של אדית. מונטאן, ג'נטלמן אמיתי, נכנע בפני העובדות...

כך נפתחת הביוגרפיה המרשימה של השאנסיונרית שנולדה בשנת 1915 כאדית גאסיון ובשנת 1963 מתה כאדית פיאף. חייה של פזמונאית, מלחינה, מבצעת, שחקנית, מאהבת וציידת כישרונות מסופרים כאן בחוכמה רבה. חייה הקצביים של זמרת מצליחה, צללית שחורה-קטנה אשר קולה הדהים והקים ממקומם המונים. גורל תולדות הזמר הצרפתי קשור קשר הדוק עם ההד שהותירה בעולם. מהאמת של קורות חייה, מבלי לעוותה או לבגוד בה, נכתבה האגדה הזאת.

המחברים: פייר דוקלו: עיתונאי ב"פראנס-3"; ז'ורז' מרטן: מחזיק בארכיון המסמכים הגדול ביותר על אדית פיאף.