מיו, מיו שלי

מישהו הקשיב במקרה לרדיו בחמישה־עשר באוקטובר בשנה שעברה? מישהו שמע שמחפשים ילד שנעלם? כך הם אמרו: 

"משטרת סטוקהולם מבקשת את עזרת הציבור באיתור הנעדר ּבּו וִילְהֶלְם אּולְסֹון, בן תשע, שנעלם שלשום בשעה 00:18 מביתו בכתובת אּוּפְלַנְדְסְגָטָן 13. לבּוּ וִילְהֶלְם אּולְסֹון שיער בהיר ועיניים כחולות וביום היעלמו היה לבוש במכנסיים חומים קצרים, סוודר אפור וכובע אדום קטן. מידע על הנעדר יש למסור לאגף לביטחון הציבור במשטרה."
כן, זה מה שאמרו. אבל לא התקבל שום מידע על בּוּ וִילְהֶלְם אּולְסֹון. כאילו בלעה אותו האדמה. לאיש מעולם לא נודע לאן נעלמו עקבותיו. איש לא יודע. חוץ ממני. כי אני הוא בּוּ וִילְהֶלְם אּולְסֹון.

"מיו, מיו שלי" הוא סיפור גבורה נפלא. ממש כמו שהוא אגדה־פנטזיה שובת לב. ויותר מכול הוא מופת של פיוט." (יחיעם פדן)

אסטריד לינדגרן (2002-1907) גדלה בחווה במחוז וימרבי שבשוודיה. נעשתה סופרת חשובה בעולם כולו, וזכתה בפרסים רבים ובהם פרס אנדרסן לספרות ילדים ונוער. סיפורה האהוב על מיו זכה במהדורה זו לאיוריו המרהיבים של יוהאן אגרקרנס ולתרגום חדש ויפהפה של דנה כספי.