פלישת הים

צפון אפריקה, "העתיד הקרוב". מהנדס צרפתי יוצא בראש חוליית חיילים לבחון את התוואי של פרויקט שאפתני במיוחד: חפירת תעלה נועזת שתציף את אגני המלח בלב הסהרה ותהפוך את המדבר לים פנימי חדש, במטרה לפתוח נתיבי מסחר חדשים ולהביא "קִדמה" לאזור.

מול החלום הזה ניצבים אנשי המדבר – שבטי הטוארג ומנהיגם אדז'ר – המגינים על אורח חייהם הנוודי ורואים בתוכנית איום קיומי.

המתח בין הצדדים הולך וגואה עד שהטבע עצמו מתערב ומכריע.

פלישת הים, שיצא לאור ב־1905, הוא הרומן האחרון שפרסם ז'ול ורן בחייו, ואחד הרומנים האקולוגיים הראשונים שנכתבו אי פעם. הוא יצא לאור בעידן של פרויקטים הנדסיים ענקיים כמו תעלת סואץ ותעלת פנמה, שעיצבו מחדש את המפה ואת הסחר העולמי, כשהחלום על כיבוש הטבע באמצעות הטכנולוגיה נראה בלתי מוגבל. בניגוד לרבים מספריו המוקדמים, ורן המבוגר מציג כאן גישה ביקורתית כלפי ההתערבות האנושית בטבע, ומזהיר מפני המחיר של שינוי המאזן הסביבתי.