עם הזרם

פריז, סוף המאה התשע-עשרה. המודרניזציה מחוללת שינויים בתודעתו של האדם המערבי. הערים הגדולות עמוסות עד להתפקע בסחורות חדשות; זה עתה מחו את שארית שרידי ימי הביניים. תאורה מלאכותית זורחת ברחובות ובפסאז׳ים ומאפשרת לחקור את הלילה. הבורגנות הזעירה צומחת, ועודפי מזומנים מעניקים לאזרחים אשליה של חופש בחירה. הדמוקרטיות המערביות מייצרות ומשווקות לנו תרמית: "אנחנו חופשיים". הן מספרות לנו שגורלנו בידינו, שניתן לממש את שאיפותינו על פי יכולותינו ועל רקע שוויון הזדמנויות.

ובפינה פריזאית עלומה, אדם מתכנס בתוך עצמו בהדרגה. שפוף, מתוסכל, נוירוטי ועצוב, סוחב על גבו אי-נחת קיומית שאינו מסוגל לפרוט למילים. "עם הזרם", אחת הנובלות האהובות על ז'ורז' פרק, ואלרי, מופסאן ומישל וולבק, מציעה לנו חוויה ספרותית אקזיסטנציאלית ואקטואלית להפליא, כאילו היא פונה היישר אלינו – צאצאי הדור שראה במדע, בטכנולוגיה ובאוטומטיזציה את גאולת האנושות.  

הנובלה "עם הזרם" ראתה אור לראשונה בבריסל בשנת 1882, וזהו תרגומה הראשון לשפה העברית.