משבר האדם

לאחר מלחמת העולם השנייה נדרש הפילוסוף והסופר אלבר קאמי (1913–1960) למשבר המוסרי והרעיוני של אירופה. בדברים שבכתב ובעל פה הוא עמד על שורשי השבר, על תסמיניו ועל דרכים אפשריות לפתרונו. במקום התבצרות בעמדות פוליטיות וחלוקת העולם לתליינים ולקורבנות, קאמי תבע לדחות כל הצדקה לאלימות פוליטית. במקום צדק היסטורי ומטרות נעלות, שהופכים אנשים מהשורה לשותפים רעיוניים לרצח, הוא הציע לפנות לדיאלוג ולסולידריות, מתוך הכרה בערכים המשותפים לכל בני האדם.

בכרך זה קובצו המסה "הערה על המרד" (1945), ששימשה בסיס לספרו של קאמי "האדם המורד", ושתי הרצאות מפתח שנשא באותן שנים מעבר לים: "משבר האדם" (ניו יורק, 1946) ו"זמנם של הרוצחים" (סאו פאולו, 1949). עוד כלולים בקובץ שני ראיונות מ־1945, שבהם התנער קאמי מתווית הפילוסוף האקזיסטנציאליסט שהודבקה לו, ומאמר מאת ידידו ניקולה קיארומונטה, "אלבר קאמי והמתינות" (1948), ובו הד לשיחה אישית ביניהם. מגוון המקורות מובאים כאן לראשונה בתרגום לעברית ומשקפים את קולו של אינטלקטואל שתבע מקוראיו ומשומעיו לחשוב מחדש על יסודות עולמם הפוליטי, קול נוקב ובהיר שנשאר רלוונטי גם בעולם המסוכסך והשסוע של ימינו.