ליאו

"סיפרתָ וסיפרת, אבא, תמיד אותם זיכרונות. הייתה זו הגדה שאין לגעת בה".

אב מספר לבתו. בבהייה שקטה, רואה ואינה תמיד נראית, ובקשב דרוך, המערב את מלוא גופה ונפשה ותובע את דמיונה וחלומותיה, סופגת הבת לתוכה צלילים, מראות וריחות זרים ומאיימים. אט–אט היא נעשית שותפה אינטימית לפחדיו ולאהבותיו, לשיחו הפנימי של אביה.

שפת האב הנמסרת לבת היא שפת המיתולוגיה המשפחתית, זיכרון "אפלולי ופלאי" על פטרובוסלו שעל גדת הטיסה, על קורותיה של משפחה, אב, אם וששת ילדיהם לפני מלחמת העולם השנייה ובצלה. זו שפה שנעה בין התפעמות נוסטלגית מדרכי הגורל לבין "שתיקה גדולה על הקשיים האמיתיים, על האובדן, על התהום". זו שפה שיש בה עבר ולקח, סיבות ותכלית, חומרת הציווי; שפה שמכוננת גבולות ברורים בין קודש לחול.

שנים אחרי מותו של האב תנסה הבת, יוכי פישר, היסטוריונית בהכשרתה, להיאחז בעולם שהונחל לה ולהפוך את התורה שבעל פה לטקסט כתוב המעניק פשר לאותו מונולוג פנימי עיקש "שאינו חדל לרחרח אחרי תוואי כאבך, הממשיך וחי בתוכי".

ליאו הוא ממואר יוצא דופן. ראשיתו במסע שעורכת הבת אל ערש לידתו של אביה, שם היא מתהלכת כבתוך שלה וספק משחזרת ספק בודה את ההגדה שהועברה לה בגוף שלישי. המשכו של הממואר בפנייה אל האב בגוף שני ההופכת את הזיכרון שלו למלאכת אבל משותפת, לדיאלוג צפוף ועשיר בין אב ובת ובין נופי הילדות והנערות שלו ושלה. יוכי פישר - בת יחידה בין ארבעה בנים - הופכת כך ממי שניצבה־מנגד לא רק להיסטוריונית ולבלשית המפענחת שאלות שלא הועלו או שלא קיבלו תשובה, אלא לכותבת המגבשת את שפתה. דרך רצפים אסוציאטיביים וכתיבה מקוטעת היא מנסה למלא לאקונות ,להתריס ולערער, "לפתוח, לסדוק, לשכוח, לקבור כראוי".

יופיו של הטקסט נעוץ במהילה החד–פעמית בין פצעי הטראומה ומורשת האשמה לבין החמלה המאופקת והחפה מסנטימנטליות. באמצעות הטון השקט, שאינו נכנע לכעס ולתסכול, אנחנו עתידים להיווכח עד כמה מרחיקת לכת היא הברית אב־בת.