לבכות מול הנהר פעמיים

בתרגום שירי לשפתו של מי שעומד על אותה שפת תהום שממנה נדחפנו, מתרקמת שאלה שבורה: האם למילים יש די כוח לשאת את משקל המוות? השיר אינו תיאור, אלא טכניקת ידיעה, הוא מתאר כיצד הגוף שומר בזיכרונו פיצוץ, שריפה וקיפאון, כולם בעת ובעונה אחת. והתרגום כאן הוא ניסיון לבנות גשר שברירי בין אמת של כיבוש ובין קורא שאולי לא יאמר את שמה, אך עשוי לראותה. אני כותב כי השירה אינה מפרשת את הכאב, אלא מכירה בו. ואני כותב בפחד, כי כל תרגום עלול להיות בגידה או התלקחות חדשה.