אנטומיה של רעב

דמיינו עולם שבו אנו יודעים הכול על האדם הפוסע מולנו ברחוב, ממבט ראשון; עולם שבו המוות הוא רק הצעה מנומסת והמתים מהלכים בינינו כבני בית, שבו כל דירה פונקציונלית מַצמיחה בחשאי עליית גג ומרתף, והאפשרויות הטכנולוגיות האינסופיות כורתות ברית לא־קדושה עם גידוליה היותר פראיים של הנפש האנושית.

אופיר טושה גפלה מדמיין את כל זה עבורנו בכוח המצאה שאין שני לו בספרות הישראלית. נהוג לחשוב על הספרות כמראה;
אבל כשתהפכו את העמוד הראשון בקובץ הסיפורים הזה המראה תהפוך לדלת, ואתם תמצאו את עצמכם בארץ שמעולם לא הייתם בה ובכל זאת תזהו בה את עקבותיכם.

בתוך העולם המשתנה הזה נותר לכאורה דבר אחד שאפשר לסמוך עליו: הגוף. אלא שגם הוודאות האינטימית הזאת הולכת ומתערערת. בסיפורים האלה הגוף הוא לעיתים סוכן חלקלק או בוגד ערמומי, פונדקאי של זהויות נעלמות. גבולותיו נפרצים לחיים ולמתים, והעולם הסובב אותו חורת בו את דיוקנו ההפכפך. אפילו הגוף שלך, מתברר, שוב אינו רק שלך.