על הקריאה / שירה לוי

בפעם הראשונה שקראתי את הספר "משלגיה ועד אמיל", שכתב אוריאל אופק, הרגשתי כמעט כאילו נחשף בפני סוד. כשבחרתי את העותק הדהוי והמתקלף מן המבחר המצומצם בדוכן הספרים במרכז כלל בירושלים, לא היה לי מושג שאשוב ואקרא בו עשרות פעמים לאורך כל שנות ילדותי, אבל זה בדיוק מה שקרה. קראתי בו כשהייתי בהפסקה בין קריאת ספר חדש למשנהו, כשהתחשק לי לחזור למשהו מוכר או בשבתות ארוכות ומשעממות במיוחד. אף פעם לא נמאס לי לקרוא על ההתערבות שהובילה לכתיבת "מכרות המלך שלמה", על אחייניתו של המו”ל של לואיזה מיי אלקוט שרק בזכותה הוציאו לאור את הספר “נשים קטנות”. על אריך קסטנר הצעיר ששיחה עם מלצר במסעדה היא שהובילה אותו לכתוב את "אמיל והבלשים" ועוד סיפורים רבים וטובים שנכתבו בהומור ובחן. סגנון כתיבתו של אופק תמיד נתן לי את התחושה שהוא כתב את הספר לאו דווקא לילדים אלא עבור כל מי שאוהב את הקריאה אהבת נפש וכי בראש ובראשונה כתב את הסיפורים הללו עבור עצמו.

כשחשבתי על זה מאז, קצת הפתיעה אותי המשיכה שלי לספר הקטן הזה שהכיל בסך הכל רקע מועט על תהליכי ההתהוות של סיפורי ילדים קלאסיים. היום, לעומת זאת, נדמה לי שאני מבינה מה משך אותי כל כך. אופק לא רק תיאר בספרו (שהיה חלק מסדרת ספרים על הנושא) את הביוגרפיה של הסופרות וסופרים שעסק בהם או את הפרטים המשעשעים והפיקנטיים יותר שסבבו את כתיבתן של קלאסיקות הילדים המפורסמות, הוא יצר סיפורים חדשים שגיבוריהם היו הסופרים עצמם ועשה זאת במיומנות ובמורכבות שהפכו את הסיפורים הללו למהנים ומסקרנים במיוחד.

כשעיינתי לאחרונה בספר "שיעורים אמריקאיים" המבוסס על סדרת הרצאות שהעביר איטאלו קאלווינו על הספרות, הבנתי משהו נוסף לגבי סדרת ספריו הצנועים של אופק. פתאום היה נדמה לי שכמו קאלווינו, כתב אופק טקסטים שנוגעים במיתולוגיה של הסיפור, במרכיבים הארציים, הדימיוניים ואפילו המיתיים שמחזיקים יחד יצירת ספרות בעלת חיי נצח. אופק הניח עבורי את הבסיס בעזרתו אבין מאוחר יותר טקסטים כמו אלה של קאלווינו. דרך הקריאה בספרים, גם בגיל צעיר מאד, הבנתי משהו יסודי לגבי מקורות הסיפור, האופן שבו עלילה חדשה צומחת מתוך החיים והביוגרפיה של מי שמספר אותו ואת האופן בו הוא צובר נפח ועצמה המתאפשרים לנוכח בדיוניותו.

את סדרת ההרצאות שחיבר קאלווינו קראתי בתור גרסה מעט עמוקה ומורכבת יותר של הרעיון הזה. בדיוניו על הספרות מתייחס קאלווינו למיתולוגיה ולהיסטוריה, הוא דן בטקסטים ספרותיים תוך דיון בסגולות הייחודיות לספרות אותה אנו מכנים קלאסית, או אפילו נצחית. אך מתחת למבנים הסדורים של השפה, מתחת לקטגוריות השמיות בהן הוא משתמש בכדי לומר משהו על שפה, ספרות וקלאסיקה, מתחבאים זרמים בסיסיים הרבה יותר, מושגים מעורפלים כמו דמיון, משפחה, מאגיה של חפצים, אפלה ובהירות. אלו מושגים מהסוג שקשה לקטלג, כאלה שאנחנו יודעים ששייכים לכולנו ובכל זאת נשארים חמקמקים כשאנחנו מנסים למפות אותם. קשה לעקוב אחר האופן שבו המושגים האלה מתלכדים באופן מושלם ויוצרים יצירה גדולה ועמוקה באמת, אבל כשאנחנו נתקלים ביצירה כזאת, אפשר להרגיש שהם שם, משתלבים באופן חד-פעמי, נטבעים בנו בתור סיפור שלם. נדמה לי שבכל חווית קריאה טובה באמת ניתן לזהות את האלכימיה הזאת ובכל מחשבה על הקריאה או קריאה על הקריאה קיים העונג שבמעקב אחריה.

משהו בחוויה הזאת ניתן לזהות ב"תצלומי קריאה" שצילם אנדרה קרטס. קרטס, הצלם ההונגרי הנודע צילם לאורך שנות פעילותו תצלומים של קוראים וקוראות בכל רחבי העולם והם מאוגדים בספר הנקרא On Reading. לעיתים נדמה כי המצולמים של קרטס, אותם תיעד במדינות ויבשות שונות ברחבי העולם, ממוקמים בפינה המתאימה לגמרי לקריאת ספר או עיתון. בפעמים אחרות הקריאה שלהם בסיטואציה מסוימת נדמית מפתיעה או משעשעת, אך נדמה שמה שמייחד כמעט את כל תצלומיו של קרטס הוא האופן בו התצלום מצליח לתפוס את חווית הקריאה, את ההנאה הנובעת ממנה, את הבריחה שהיא מאפשרת. הסקרנות, ההתנתקות מן העולם, האהבה למילה מתערבבים ומשתלבים בתצלומים, מזכירים לנו את הסגולות עליהם כתבו קאלווינו, אופק ועוד רבים אחרים. ועוד יותר מזה, אם מתעמקים בתצלומים השחורים והלבנים התמימים למראה נדמה כי אפשר לרגע לזהות את הערבוב האלכימי הזה, את הנקודה שבה המילה הכתובה עולה כמו אד מן הספר, מתערבבת בעולם ושוקעת חזרה אל תוך הדפים האהובים שקוראיהם הנאמנים יחזרו בוודאי לחפש בהם משהו שוב ושוב.

הצילום בכותרת מאת אנדרה קרטס, מתוך הספר On Reading