מתוך יוגה, עמנואל קארר:
שחור לבן, שוט רחב: מירכתי הבמה של אולם קונצרטים נראית אישה בשמלה שחורה עם נקודות לבנות: יושבת מול פסנתר עם הגב למצלמה. היא מניחה את אצבעותיה על הקלידים, מתחילה לנגן. שמעתי את הפולונז ההרואי מספיק פעמים לאחרונה כדי לזהותו כבר בתיבה הראשונה. שוט שני: האצבעות רצות על הקלידים. יש רק שלוש זוויות צילום, השלישית היא על פניה של הפסנתרנית, היישר מולן. זו אישה מאוד צעירה, מהממת ביופיה - יופיו המהמם של אלן דלון ברוקו ואחיו. גם אותה אני מזהה מיד כי היא אחת הפסנתרניות האהובות עלי, ואיני היחיד. זו מרתה ארגריץ’, היא ודאי בת עשרים, אולי אפילו פחות, ועל ראשה כבר מתנוססת הרעמה השחורה המשוחררת, אך האסופה, שתהיה לה כל חייה. אפה ישר, שפתיה נפוחות, עפעפיה מושפלים וכבדים. היא פראית, חושנית, עזה, משולחת רסן, גאונית. אני מקשיב לה, מסתכל בה ושואל את עצמי למה אריקה, לפני שנסעה, שלחה לי את הקישור לסרטון הזה בלי כל הסבר חוץ מאשר הציון הבא בשדה הנושא של האימייל: “30’5. משך הסרטון הוא 6 דקות וארבעים שניות, אני כבר מכיר בעל-פה את הפולונז ההרואי, אני יכול להעביר אותו בראשי מההתחלה ועד הסוף, כך שיש לי פנאי להתפעל מן הביצוע של מרתה ארגריץ’, שהוא מהיר מאוד (שש דקות וארבעים שניות, יותר מהורוביץ, פחות מכל השאר) אבל אף פעם לא נחפז, בעל עוצמה ואווריריות שלא ייאמנו. לראות את אצבעותיה רצות על הקלידים זה פלא, אבל כאין וכאפס לעומת ההבעות החולפות על פניה לאורך הנגינה. ריכוז מוחלט, היסחפות מוחלטת. בדקה “30'4 מגיעים לתו הקטן התלוי במרומים, וממנו נשזר הזר. הנשימה נעתקת כשמרתה ארגריץ’ שוזרת אותו. היא שרויה במעין טרנס מעולף, מושהה. הוראת הביצוע של שופן בקטע הזה היא smorzando, הוראה נדירה ביותר שמשמעה: כבה והולך. מרתה ארגריץ’ כבה והולכת מול עינינו בעוד פניני הצלילים החלומיים מצטרפות זו אל זו בשרשרת, אבל היא יודעת ואנחנו יודעים שעוד מעט הנושא הראשי של הפולונז יחזור, ושהחזרה המצטלצלת הזאת היא השיא של היצירה. אנחנו ב”15’5, חמש-עשרה שניות לפני ה-“30'5 שאריקה ציינה במיוחד, אני תוהה מה יקרה שם, והנה מה שקורה: אלה הצלילים האחרונים של הזר לפני שהנושא חוזר, גרנדיוזי ועולץ, מצד ימין של המקלדת, מצד ימין של המסך. מרתה ארגריץ’ זורמת עם חזרת הנושא, תופסת אותה כמו שגולש תופס גל. היא נסחפת כליל, חורגת מן הפריים, מטילה את ראשה שמאלה עם שפעת שערה השחור ונעלמת לרגע וכשהיא חוזרת לפריים אחרי הטלת הראש היא מחייכת. והחיוך הזה… הוא נמשך מעט מאוד זמן, זה חיוך של ילדה, חיוך שבא מן הילדות ומן המוזיקה, חיוך של שמחה טהורה. הוא נמשך בדיוק חמש שניות, מ-“30'5 עד “35’5, אבל חמש השניות האלה הן הצצה לגן עדן. היא היתה שם, בגן עדן, רק לחמש שניות אבל חמש שניות זה מספיק, וכשאתה מסתכל בה גם אתה מציץ לתוכו, אומנם מכלי שני, ועדיין: אתה יודע שהוא קיים.
