שרטוט של מחשבה על שני סיפורי תלויים בספר נמר מנייר מאת הסופר הסורי זכריא תאמר*

האבסורד ניכר ברוב הכתיבה של זכריא תאמר, מעכל את נפשות המדוכאים המתפקדים באופן משוגע בסביבה משוגעת. זכויות בסיסיות נשללות בסביבתו על בסיס יומיומי. והשלילה הזו, על פי כתיבתו של תאמר, נדמת כבר כטבע שני, כמה שמלווה את הזריחה ומה שצפוי עם השקיעה. אי-ההגיון הוא הנורמה הקובעת. אולי גם את אופן הסיפר.

הקריאה באופן רציף בטקסטים של זכריא תאמר מתפקדת בפני עצמה כמדמה טראומה – הנה, תוך כדי עריכה קראתי פעם אחר פעם את הסיפורים הללו על תליה על עינוי על אונס על חקירות על הקטנת ריאות על הטרדות מיניות על בעלים מגרשים ובועלים כרצונם על ילדים שנדרשים לתרגילי חשבון אכזריים, ושכחתי כמעט את כולם. פעם אחר פעם אני שוכחת אותם, מייצרת מעין הדחקה, כאילו הסיפורת הזו מפיצה את תחושת הכאב עצמו באינטנסיביות שקשה לסבול. באבסורדיות שקשה לעגן בהתפתחות עלילה ובדמות ראשית אחת או שתיים. נדמה שכולם כאן בתפקידי משנה, שהאדם וברוב המקרים גם האישה, הם פונקציה במכונה ההרסנית של אי האפשרות.

זכריא תאמר מותיר כמעט תמיד פינה של אי נחת, של חוסר יכולת להזדהות מוחלטת. הוא מעניק תשומת לב לזוועה שפשתה גם אצל הקורבן, גם אצל הרעב, או אצל הנאנסת ("הפיתה", "פני הירח", "סיפור 19"). שם לב למערכת דיכוי פנימית ששולטת גם בדרכו של זה המסרב לנורמה (כמו בסיפור "המואזין אינו קורא").
סיפורת המתארת את ההתקיימות בחברה שבה מטריושקות כמעט אינסופיות של דיכוי ורעב פיזי ומנטלי – צריכה למצוא את החופש שלה עצמה בתוך סבך משקולות לא פשוט. היכן ניתן למצוא בתוך כל זה את החופש הזועק את כמיהתה של השפה לנסוק? והאם בכלל ניתן לדרוש זאת בנסיבות כאלה?

מעניין לגלות כיצד ממציא זכריא תאמר את המרחב הסוריאליסטי של הדמיון המשחרר בלב ליבה של האינות, היכן שמסתיימות מילים. דווקא שם פורצת שפה תת קרקעית, חופשיה ואסוציאטיבית, היכן שלא ניתן לתאר עוד. כך בסיפור "גזר דין מוות", למשל, שמתאר סיטואציה שבה האדם שהוטל עליו לשמור על עומר אל מוח'תר – שנתלה כפי הנראה ממש לאחרונה – מטיח דברים בתלוי ומשוחח עמו כאילו היה חי, נעלב מחוסר תגובתו ומאיים עליו שאם יתנשא עליו יוענש. לאחר זמן מה מגיע ילד ועומד בסמוך לעמוד התליה. הילד מעז להביט בתלוי ומבטו הישר מאיים על השומר שנוזף בו על חוסר חינוכו. כעונש הוא גוזל ממנו בובה שהייתה בידיו. לאחר שהבובה בידי השומר הוא תוהה מה בעצם יעשה בה, ואז הוא קופץ משמחה, הוא יערוך לה משפט. לפני כן הוא צועק על התלוי לבל יערער על סמכותו כשופט.

לקראת סוף הסיפור גם הבובה מוצאת להורג. בתוך הסיטואציה הגרוטסקית הזו, שמיטיבה לשקף את תחושת הדיכוי בתוך דיכוי שעולה מקריאה בטקסטים של תאמר – עולה טקסט כמעט שירי, במחוז הבלתי צפוי ביותר. במוחו של התלוי.
"עומַר אל-מוחְ'תַאר מיטלטל מעמוד התלייה בראש שמוט, עיניו עצומות, רגוע, שותק, גאה, אינו שועה לשומר האמון לשמור עליו, הנושא עליו את נשקו.
השמש הזורחת הייתה באותה השעה כשלג חיוור. עומר אל-מח'תאר ניסה לחפש שמש אחרת, שתעניק חום לדמו הקר. הוא דמיין לעצמו ציפור קטנה רעבה, המסרבת ללכת בבוקר לבית הספר, בציפייה לגשם שירטיב את לחמה היבש. הוא דמיין שושנה לבנה מנמנמת על מיטת ברזל, רועדת מקור, ואין ברשותה הכסף הדרוש לקניית תנור. הוא דמיין חתול כלוא בבתי מרקחת, החולם על גשם של כנפיים. הוא דמיין עננים הרצים בסמטאות, מאַבְּקים את בגדיהם, מתקוטטים עם הילדים ומנפצים באבניהם את זגוגיות החלונות." (עמ' 45)

זה הקטע החותם את הסיפור, לאחר ההוצאה להורג של הבובה:
"[השומר] לקח את הבובה, כרך את החבל סביב צווארה, והניח לה להישמט באוויר לצד עומר אל-מוח'תאר.
עומר אל-מוח'תאר רצה לצעוק, אבל עד מהרה הרטיבו הדמעות את פניו המקומטים ואת זקנו הארוך הלבן. הנה הציפור הקטנה מגורשת מבית הספר, כי ידעה רק לשיר, והנה העננים – אסור להם ללכת ברחובות הרחבים, כי בגדיהם ישנים ובלויים. הנה אוכלים כותנה במקום לחם, והנה הוורד מלקק את דמו, והנה עומר אל-מוח'תאר מתיר את חבל התלייה שלו ורץ לעבר בית הקברות, בשעה ששמשות הארץ נעלמות וכבות בזו אחר זו" (עמ' 48).   

"העם הסורי יודע את דרכו"**

מעניין שרק בפאזה המשוחררת של הדמיון, שמתרחשת בעולם הרדוף של זכריא תאמר כמעט תמיד במחוזות המוות ואי-ההכרה – השמשות יכולות לכבות בזו אחר זו ורגש יכול לפרוץ, יכולות כך לבטא מחאה וחריגה מן הנורמה הטבעית לכאורה של קיום הזוועה האבסורדי. קיום שבו, כאמור, השמש והירח שוקעים וזורחים יחד עם המציאות הקשה האינסופית. 

מעין סיפור מראה של הסיפור "גזר דין מוות", הוא "סיפור 19". זהו סיפור מכמיר לב ומורכב שנכתב שלושים שנה מאוחר יותר, כבר בלונדון. הסיפור מתאר אישה הקמה מוקדם בבוקר ויוצאת במה שנדמה כשמחה להביא לבעלה לחם טרי וחם. בדרך היא נתקלת בהתקהלות סביב עמוד תליה ופוגשת בעיניו הפגיעות של הנידון למוות, רגע לפני תלייתו. בחזרה הביתה דורש בעלה, במה שנדמה בתחילה כחביבות, את זכותו למין, לפני ארוחת הבוקר.

מכאן ואילך מתואר האופן שבו האישה משתפת פעולה בעל כורחה עם הבעל, משימה את עצמה כנענית ברצון ומונעת מעצמה לזעוק ולמחות. בנסיון אחד לפנות אל רגשותיו היא פונה אל בעלה באמירה שאך הרגע ראתה תלוי, אבל הדבר אינו מסיט אותו ממטרתו. הרי כך נוהג העולם. התלוי הענוג מתגלה מבעד למילות האישה כמי שהרג משפחה שלמה כנקמה על הרג אחיו, הבעל ממשיך באמירות קלישאיות על דרכו של עולם. ברגע זה, רגע שבו גוהר הבעל על אשתו, נפרדת המציאות מן הטקסט והדמיון של האשה – הרואה את עצמה מבחוץ, מתחיל לפעול. גם כאן, היכן שלא ניתן לתאר, מובילה השפה אל החופש הספרותי, חופש הנפש אפילו בשעה שהיא מתארת מישהי המבקשת להיות מתה:
"הודא עצמה את עיניה למחצה, וראתה בחדר הדומם שהווילונות בו מוסטים ודלתו נעולה גבר זע, רוכן מעל אישה שחבל כרוך סביב צווארה, מאלץ אותה להשמיע חרחורי גסיסה ומאיים לחנוק אותה כל אימת שהיא מנסה להיחלץ ממנו."

הגבר נתן באישה מבט ארוך ובוחן, כאילו היה סוחר שקנה פרה ורוצה לוודא שלא רומה. היא נבוכה, עצמה את עיניה וביקשה להיות בשר נטול רוח חיים, אבל גופה לא שעה אליה, אלא עשה כל מה שעינג אותו והכעיס אותה. היא שמעה את בעלה אומר לה בקול מבודח שאחרי כל המאמץ הזה היא ודאי תלד בעוד תשעה חודשים. הודא רצתה להתנגד לדבריו ולומר לו, למשל, שלעולם לא יהיה אב לילדיה, אבל העדיפה שלא לומר דבר. היא דמיינה איך תחזור בלילה אל עמוד התלייה ותחתוך את החבל הכרוך סביב צווארו של האיש התלוי. האיש ייגע בצווארו באצבעותיו במבטים משתאים, יודה לה בקול מגומגם ויבטיח לה שלעולם לא יהרוג חתולים. באותו רגע התמתח בעלה ופיהק, ושאל אותה על ארוחת הבוקר. היא רצתה לומר לו שירוץ למסעדה הקרובה, אבל התכסתה בבגד ומיהרה למטבח." (עמ' 125)

כמו מתוך הזדהות עם האישה המבקשת להפרד מגופה ומן החיים, גם השפה בסיפור עוברת לפאזה אחרת, כזו המשוחררת ממוסרות התיאור החסכני הקר, כאילו הסופר נעתר לתודעתה ונותן לה מרחב אחר בכתב. האבסורד חובר אל הסוריאליזם כאשר האישה תחת בעלה חשה סולידריות עם התלוי שהרג משפחה שלמה ומבטיח לזו שתשחרר אותו, כי לא יהרוג יותר חתולים. דימוי מוזר ומטריד. מדוע נסק דווקא לשם? אי הנחת התאמרית אינה מאפשרת לנו לאהוב את האישה הזו. מדוע?  מדוע אינו מוסר לנו את אפשרות הזיכוך שבהזדהות מלאה עם המדוכאת?

נדמה שהחברה – על מבניה הדכאניים הממסדיים ועל מבניה הדכאניים הפנימיים – היא הגיבורה של הסיפורים של זכריא תאמר. גם כאשר מתואר בוקר אחד של אישה אחת. נדמה שהפחד הפושה בכל (כמו בסיפור "הפחד") כפיתולי האינסוף בציוריו של אשר, אינו יכול להרפא. אך אולי עצם היכולת של השפה לנסוק אל היופי, אפילו הוא בראש התלוי, אפילו הוא בדמיונה של אשה המבקשת להיות מתה – אולי היכולת הזו היא הדימוי של החופש שאמנם לא תואר בכתובים אבל נמצא כאן כמי תהום מחיים, שמחזיקים מעט תקווה יחד עם כל המילים.

"לא אנושי, יותר מדי לא אנושי"**

זו למעשה היכולת של זכריא תאמר להמלט משני צנזורים ולמצוא את החופש הספרותי שלו. הוא נמלט גם מן הצנזור הממסדי החיצוני, אבל גם מן הצנזור הפנימי של סופר מחויב פוליטית, שעלול במקרים מסויימים להיות מסוכן אף יותר. זכריא תאמר מצליח בעת ובעונה אחת לזעוק את זעקת עמו, לבקר את החברה ולא רק את הממסד וגם לכתוב ספרות מורכבת ומרתקת. נדמה שכך הוא עצמו מקיים את הבקשה הסמויה שמלווה את סיפוריו – להשתחרר מן המשטר המדכא אבל גם מן הזוועות שהושרשו בתוך החברה ומופעלות לא פעם בידי חבריה עצמם. למצוא את החופש האמיץ של ההכרה ולנסוק.

* הטקסט נקרא בפתיחה של תערוכת כרזות מחאה סוריות, הפקולטה לעיצוב במכון הטכנולוגי בחולון HIT 19/2/13

 **כרזות המורדים הסורים המצורפות למאמר מובאות באדיבותו ובתרגומו של אלון פרגמן