אנחנו נמצאות בפתחו של יוני – חודש הספר והקריאה. השנה אנחנו שמחות לקראת בואו באופן מיוחד, אחרי החוסר בו בשנה שעברה ועם שחרור רבות מן ההגבלות שסגרו עלינו בשנה החולפת. לכבוד חגיגות הספר, המוקדשות בעיקר לספרות מקור שקרובה למקום וללב, בחרנו עבורכם/ן עשרה ספרי מקור נהדרים – פרוזה, שירה, מסות, בישול וספרי ילדים – שאנחנו אוהבות ושמחות להמליץ עליהם.

איך להיות ושאלות אחרות – ספרה החדש של ארנה קזין, שהכתיבה המסאית המעולה שלה מלווה אותנו לאורך השנים. הספר מורכב מתריסר מסות אישיות המרכיבות סיפור חניכה עצמית מעורר הזדהות עמוקה ומחשבה, שמבצבץ בין המסות. קזין מספרת איך לימדה את עצמה לנשום, איך היא לומדת להיות בת זוג, להתאבל, להסתכל במראה ולאהוב את מה שהיא רואה – בכתיבה שאורגת יחד רגש ומחשבה, דרך יצירות ספרותיות והגותיות שהשפיעו עליה. הספר יצא בהוצאה עצמית, ונמכר רק בחנויות הספרים העצמאיות. את תהליך ההוצאה ליוותה קזין בפוסטים בבלוג שלה שמלאים במחשבות מרתקות על הוצאה לאור, קריאה וכלכלה כיום. אנחנו ממליצות מאוד על הספר החדש, ונזכיר למי שעוד לא קראו גם את ספרה הנהדר על הנוחות מ-2008.

מקלובה: אהבה הפוכה – ספר הביכורים של שרי בשי, מחברת הבלוג אום פורת המתאר את חייה כיהודיה־ישראלית הנשואה לפלסטיני מרמאללה, ואת גידול שני ילדיהם המשותפים. "מקלובה: אהבה הפוכה" מספר את סיפור היכרותם ואהבתם: איש ואישה הכמהים לחופש במציאות מתעתעת. הספר קרוי על שמו של התבשיל הערבי־פלסטיני מקלובה ("הפוכה" בערבית) – עוף, אורז וירקות בסיר – שהופכים אותו לפני ההגשה על מגש רחב, בצעד שאין ממנו דרך חזרה. הערבוב וההפיכות בספר מוצאים נחמה באהבה שמטילה בספק את החוקים החברתיים ובוראת מתוכם אפשרות לחיים אחרים, משותפים ומעורבבים.

קוסם אחד ניסר אותי והלך למקום אחר – את ספר השירה הראשון של עמוס נוי, שלום לאדון העורב, החזקנו קרוב בשנים שחלפו מאז שראה אור. שמחנו מאוד לגלות שספר שיריו השני, שקיבלנו לפני כמה חודשים, ממשיך את אותו קו נפלא של שירה שמצליחה לספר סיפור בתוך השפה, במוזיקליות ולשון שמשלבת בין זמנים ותרבויות. מתוך הספר החדש אהבנו במיוחד את השיר "כובע הנזיר", שמזכיר לנו קצת את שירתה של המשוררת האקספרסיוניטסית אלזה לסקר־שילר:

כְּשֶׁעָזַבְתָּ אֶת הַבַּיִת הָרוּחַ טָרְקָה אֶת הַדֶּלֶת בְּכוֹחַ
וְהָעֲצִיץ הַתָּלוּי עִם פִּרְחִי כּוֹבַע הַנָּזִיר נָפַל וְנִשְׁבַּר.
עַל הָרִצְפָּה הִתְפַּזְּרוּ שִׁבְרֵי חֶרֶס וְגוּשֵׁי אֲדָמָה
וְאָז הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה.
וְאָז הִשְׂתָּרְרָה דְּמָמָה
יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת הַכּוֹכָב שֶׁלִּי נוֹפֵל.
יָכֹלְתִּי לִשְׁמֹעַ אֶת הַכּוֹכָב שֶׁלִּי נוֹפֵל
אֲבָל לֹא הָיְתָה לִי אַף מִשְׁאָלָה.
לֹא הָיְתָה לִי אַף מִשְׁאָלָה
אַף לֹא מִשְׁאָלָה אַחַת
בַּלַּיְלָה שֶׁלִּי הָאָפֵל.
 

להיות אישה סופרת  –  אוסף מסות מרתק וחשוב פרי עטה של הסופרת עמליה כהנא־כרמון, שהלכה לעולמה לפני כשנתיים. בשפה הכל־כך ייחודית לה, פורסת כהנא־כרמון במסות את מפת האתגרים הניצבים לפתחה של סופרת, בייחוד בספרות העברית. כפי שכותבת ד"ר יערה שחורי באחרית הדבר שבספר, המסות נקראות יחד כיצירה מניפסטית, ומעוררות מחשבות רבות על מבנה העומק המגדרי של החברה העברית והישראלית, מאז ועד היום. אנחנו אוהבות במיוחד את הקטע הזה מתוך הספר, אחד הקטעים היפים ביותר שקראנו אי־פעם על כוחה של הספרות לגעת בנפש:

"כיום האקשן ממילא מתחולל כבר במקומות אחרים. [...] אחרים מתחומי הסיפורת, כפי שאני, למשל, דון־קישוט שכמותי, עדיין מאמינה שהיה עליהם להיות. כלומר, להיות משהו שהוא מתחומי הדברים שהם בעלי עוצמה פנימית. משהו בעל עוצמה פנימית שיכול להעביר אל הקורא, המבולבל והחשדן כבר, בבהירות ובלי קריצות, פנים אלו או אחרות של המורכבות שלה. כשההעברה הזאת מצטרפת אז לכלל משהו חווייתי, שאחרי שקראת את הספר, לפחות למשך יממה אחת, אתה לא אותו אדם שהיית לפני כן. יותר נכון להגיד, אתה חש אז שעתה אתה יותר אתה מאשר היית לפני כן. [...] מהו אותו דבר בעל עוצמה פנימית? אני קוראת לו 'אורים ותומים'. [...] האורים והתומים הם כמו זרם חשמל. ומי שנוגע בחוט חשמל חשוף - מתחשמל. ומי שנוגע בך אז, מתחשמל גם כן בחשמל הזה, ומעביר אותו הלאה. לגבי דידי, ללא החשמל הזה - אין סיפור. אני סבורה שאנו הקוראים רוצים לחשוף את עצמנו לזרם החשמל ולהתחשמל. ואני סבורה שאנו הכותבים, בבואנו לכתוב סיפור, לכך עלינו לחתור. לחתור לקלף, עד כמה שידנו מגעת, את שכבת הבידוד שמגינה על חוט החשמל. כדי להעביר הלאה את זרם החשמל שחישמל אותנו. כשהסיפור הוא הזכר והתוצאה, העדות וההוכחה, לאותה התחשמלות שחווינו, עת עלינו על תובנה שהיא משמעותית לנו."

סיפור שמתחיל בגבות של ערבי: תרגום בדיאלוג עם אליאס ח'ורי – חוג המתרגמים "מַכְּתוּבּ مكتوب", שיהודה שנהב־שהרבני הוא ממייסדיו, הוא פרויקט מרגש ומעורר תקווה שמונה כיום יותר ממאה אנשים – יהודים וערבים, מתרגמים, עורכים וחוקרי ספרות –שמבקשים ליצור זיקות מחודשות בין היושבים בארץ הזו דרך המסה של מכשולי השפה. התרגום במכתוב מתבצע בשיתוף ובדיאלוג בין יהודים וערבים, במעברים שבין השפות. בזכות מכתוב זכינו בשנים האחרונות לקרוא פרוזה נהדרת וחשובה של כותבים ערבים בכלל ופלסטינים בפרט, וביניהם האסופה בלשון כרותה: פרוזה פלסטינית בעברית, ילדי הגטו מאת אליאס ח'ורי, שירתו של אבו אלעלאא' אל מערי ועוד. בספר החדש של יהודה שנהב־שהרבני הוא מעלה מחשבות על התרגום כמרחב שיחה ספרותי ופוליטי, דרך דיאלוג ספרותי עם הסופר הלבנוני אליאס ח'ורי, וחושף בתוך כך את רגשותיו ולבטיו של מתרגם שמסור אל שתי השפות בה בעת, ואל הספרות בעיקר.

אשליה קדושה – ספר השירה השלישי של יודית שחר, בדומה לקודמים לו, נקרא כעדות עוצמתית ולעתים כזעקה או תוכחה על מצב – פוליטי, חברתי־כלכלי ואישי – בלתי־אפשרי. אירועי השבועות האחרונים רק הגבירו את הרלוונטיות של שירי הספר הזה, שהם אקטואליים בה במידה שהם חורגים אל מעבר לזמן הספציפי אל ההווה המתמשך של מציאות יומיומית קשה. "שחר כותבת מעמדה חשופה ומשתפת בחייה האישיים כאימא לשניים, כמורה לנוער בסיכון, וכאישה המתמודדות עם מחלת הסרטן" – מנימוקי השופטים שהעניקו לספר זה את פרס תמיכת מפעל הפיס. והנה השיר "מה כבר קרה":

כּוּלָּהּ נֶעֱקַר עֵץ זַיִת בֶּן אַרְבַּע מֵאוֹת שָׁנָה
כּוּלָּהּ הֻפְקַע מֵאַדְמָתוֹ וְחָרַב עָלָיו בֵּיתוֹ וְהַשּׁוֹפֵט גָּזַר שֶׁהַכֹּל כַּדִּין
כּוּלָּהּ חִטְּטָה וְחִטְּטָה וְצַהֲלָה כְּשֶׁמָּצְאָה בַּפַּח מַחֲצִית הַקֻּפְסָה טוּנָה
כּוּלָּהּ גָּבַר עָלָיו יִצְרוֹ, דָּחַף אוֹתָהּ לַקִּיר וְשָׁלַף אֶת הַזַּיִן
כּוּלָּהּ מְבוֹסֵס בִּצְרָכָיו מְחֻלָּל בְּמִסְדְּרוֹן בֵּית חוֹלִים
כּוּלָּהּ יְפֵה עֵינַיִם נִקְפַּד בְּאַחַת תַּחַת גַּלְגַּלֵּי נַהָג שֶׁנִּמְלַט
כּוּלָּהּ פּוֹעֵל לֹא מְמֻגָּן הַמֻּפָּל אֶל מוֹתוֹ
כּוּלָּהּ בַּת שְׁתֵּים־עֶשְׂרֵה שָׁנָה הֻכְּתָה עַד לְמוֹתָהּ בִּידֵי אָבִיהָ
כּוּלָּהּ,
כּוּלָּהּ עֵץ אֲדָמָה אָדָם

פנתר שחור – ספרה החדש של תמר ורטה־זהבי, הכותבת לנוער מתוך תודעה חברתית עמוקה. הפעם היא מתמקדת בסיפור חייו של ראובן אברג'ל, ממקימי תנועת הפנתרים השחורים. הספר מגולל את סיפורו של לוחם הצדק, משכונות המצוקה בירושלים דרך ההפגנות הסוערות של הפנתרים השחורים, שיצרו שינוי תודעתי של ממש בחברה הישראלית.

כל הקקטוסים פורחים – אוסף שירים מאויר לילדים מאת אלישבע לוי, אמנית ומאיירת מוכשרת שהאיורים שלה הפכו את דפי הספר הזה לחגיגה של צבע ויופי. השירים מספרים לילדים על הקשר בין דובים ופקעות, על צמחים שאפשר ללקט באביב, על הפירות שמשירה האזדרכת ועל עוד תהליכים טבעיים יפהפיים, ומזמינה אותם לשוחח עם פרחים, לטייל בגשם, להנביט בטטה ויותר מכל – להסתכל על הטבע בסקרנות ובפליאה. הספר יצא בהוצאה עצמית ואפשר למצוא אותו רק בחנויות הספרים העצמאיות.

אלף עגורים – נובלה גרפית חדשה מאת פרספוני על שכר ועונש ועל מחירה של תחושת השייכות. הספר כולל שלושה חלקים העוקבים אחרי חייה של בת אל, תחילה כילדה ונערה בחברה הדתית לאומית המקדשת את הצניעות ואת ערך חיי המשפחה, דרך נישואיה – ניסיון לכפר על מעשי העבר, ועד למציאת הקול הפנימי שלה כאישה בוגרת ועצמאית. בת אל גדלה בחברה שבה רשימות של עוונות, פשעים, חטאים, עונשים, גזירות וסנקציות בעולם הזה ובעולם הבא הוזכרו לה שוב ושוב, אך הספר מוצא חופש בתוך האיורים שבו, בין הצורות, ובמגוון הטכניקות שבו, הכולל הדפסי דיו, חריטות ורישום. "אלף עגורים" ראה אור בהוצאה עצמית. פרספוני תגיע ליריד הקומיקס והאמנות שיתקיים בחנות ביום שישי, ה-11 ביוני, כחלק מאירועי חודש הספר.

על טעם ועל רוח – ספרו של השף והקונדיטור אסף בן משה הוא לא רק ספר בישול – המטבח שהוא מתאר משמש כמרחב אפקטיבי לתרגול רוחני. השנים הארוכות אותן בילה בן משה במטבחים מקצועיים הובילו אותו למסקנה לפיה מערכות היחסים שאנחנו מנהלים עם האוכל שלנו מקבילות לאלו שאנו מנהלים עם עצמנו, עם אחרים ועם העולם כולו. הספר מורכב ממתכונים, צילומים יפהפיים ומחשבות על משמעות התפיסה של היותנו מה שאנחנו אוכלים, וכל זה עטוף בעיצוב האסתטי ומעורר ההשראה של סטודיו וקרן וגולן הנהדרים, שעיצבו גם את הספר על לפיד קרמיקה שאנחנו מאוד אוהבות. המנות בספר פשוטות, מקומיות וצמחוניות ברובן, ומכילות מחשבה רבה על חומרי הגלם שמרכיבים אותן, תוך מחשבה על מסלול חייהם מן האדמה אל הצלחת.

צילום: ברק דוד מזרחי