אנחנו אוספות אותם במשך 10 שנים. בכל פעם עולה השאלה מחדש לגבי איך שהם נערמים שם למעלה על המדפים, כשמנגד עומדת גאה ובטוחה המחשבה לגבי מידת נחיצותם ומשמעותם לתולדות הקריאה – כתבי עת לספרות, שירה, תרבות ואומנות. כתבי עת הם שילוב שבין 'אני מאמין', רצון של יחיד ומניפסט של קבוצת אנשים נועזת לעורר מחשבה או להביא לפעולה, רצון וכוונות באמצעות טקסטים מילוליים ואומנות בלתי-מילולית. מעניין במיוחד לחשוב שלעיתים קרובות הם גם מהווים תמונת מראה ישירה או הפוכה לתקופה בה הם פועלים.

כתבי עת ספרותיים החלו להתפרסם בחצי הראשון של המאה ה- 19 כחלק ממגמה כללית של גידול בהדפסת ספרים וכתבי העת באותה תקופה, ומאז נכנסו לחיינו מגזינים בינלאומיים נפלאים ועכשוויים לספרות, תרבות ושירה שקצרה הרשימה מלהזכיר. במרחב שלנו, מפליא ומרגש לחשוב כי קיימת מסורת רציפה של מאתיים שנה של כתבי-עת עבריים, ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר זה את המעורר, המבשר, המליץ, המגיד, כרמל, מאזנים, ועיתון 77.  בנוסף, פועלים ופועלות בשנים האחרונות כתבי עת ופאנזינים רבים בתחום הספרות והשירה כמו כתבי העת שבו, עמדה, דקה, אורות, משיב הרוח, דחק, עירובין, מטען, הבה להבא וכתבי עת משמעותיים שפעלו עד לא מזמן כמו סימן קריאה, חדרים, רסלינג, מטעם והקשת החדשה.

השבוע פנינו לעורכים ועורכות, חברי וחברות מערכת מכתבי עת פעילים ועכשוויים, כדי לשמוע מהם על כתב עת שמלווה או השפיע עליהם באופן עמוק ומעניין במיוחד.

collage

דרור בורשטיין על כתב העת "סימן קריאה"
את כתב העת "סימן קריאה" בעריכת מנחם פרי לא קראתי בזמן שיצא לאור, הייתי אז קטן מדי. הגעתי אליו רק אחרי שחדל להופיע, וקראתי בו כמו בספרים. החוברות אכן עבות כרומנים. וכמו ברומנים ראויים לשמם, כל חוברת היא פתיחה רב-כיוונית של עולמות. יש בכל חוברת של "סימן קריאה" מספיק כיווני דרך לעורכים בהוצאות לאור בישראל לשנים רבות, גם כיום. קשה לא לקנא בשיתוף הפעולה של חוקרים מן האקדמיה, שרצו ויכלו לכתוב על ספרות באופן נגיש. ואולי הדבר היפה ביותר ב"סימן קריאה" היה הכללת כל הז'אנרים של הספרות, בלי היררכיה: שירה, פרוזה, מסה, רשימת ביקורת, מנשר – במקור ובתרגום. כך, כל חוברת של כתב העת היתה מיקרוקוסמוס ספרותי בזעיר אנפין, שיש בו הכול.

דרור בורשטיין, סופר ועורך (מאז 2011) את כתב העת ואת סדרת ספרי השירה של "הליקון"

הליקון 2

סיון בסקין על כתב העת "אוגוניוק"
כשגדלתי בליטא של שנות ה-80, בתקופה שבה ברה"מ חוותה את הפרסטרויקה, וליטא חתרה במקביל לעצמאות, הוריי היו מנויים על עיתונים וכתבי עת רבים, ואני נהגתי לקרוא את כולם, למעט מגזין הרכב של אבא. אבל כתב העת שהשפיע עלי יותר מכולם, היה השבועון המוסקבאי "אוגוניוק" (להבה קטנה). שבועון זה, שפרסם מאמרים בנושאים פוליטייים-חברתיים, פרוזה ושירה, וכן רשימות בנושאי תרבות, גילה לקוראים את כל האוצרות שהשלטון הסובייטי גזל מהם במשך עשרות שנים. בעזרתו התאהבתי בספרות של תור הכסף, בספרות מתורגמת שלא הכרתי קודם לכן, ובמחשבה הדמוקרטית-ליברלית. שם גם הכרתי לראשונה את שירתו של יוסף ברודסקי, שהיה עדיין חי, אך כל כך רחוק בגלותו הניו יורקית…

סיון בסקין, משוררת וחברת מערכת קבועה בכתב העת "הו"

הו

בת-שחר גורמזאנו גורפינקל  על כתב העת "נגה"
זה קרה ללא ספק עם "נגה" – כתב עת פמיניסטי. גיליון מס' 42 של קיץ 2004. זה היה כמו סוכריות מתפוצצות בפה – הטעם החד והתוסס של אקטיביזם פמיניסטי. גיליון שהבהיר לי את משמעות המילים "ריבוי זהויות", שנתן במה לנשים מקשת החברה ושיצר אצלי ציפייה להמשך מבעבע. נדמה לי שזה היה הגיליון האחרון של "נגה" אחרי שתיקה מאוד ארוכה. הגיליון הוקדש לד"ר ויקי שירן שנפטרה באותה שנה. השראתה הורגשה במהלך הגיליון כשדליה מרקוביץ' וקציעה עלון (שערכו כבר אז את "הכיוון מזרח") הצטרפו לצוות העורכות הקבועות.
יש רגעים כאלה, אנשים כאלה, שבזכותן/ם יש תנועה במחשבה. אני אוספת.

בת-שחר גורמזאנו גורפינקל, לשעבר עורכת "הכיוון מזרח"

הכיוון

רועי צ'יקי ארד על כתבי העת "קו" ו"קילטרטן"
אני מאוד אוהב שני כתבי עת די עתיקים, 'קו' ו'קילטרטן' שהיו נועזים מאוד, ושהשפיעו מאוד על מעין בעיקר בזכות הרוח החופשית והפרועה שנדפה מהם. אפשר לומר שהם דודים שלנו. במוזיאון המצרי בקהיר יש פוחלץ (או פוחלצה) של תנינה מימי הפרעונים והשלט מסביר שבמקרה פוחלצה עם עובר של תנין בתוכה, כך גם שני כתבי העת הללו נותרו תנינים צעירים לנצח. קו פעל מ1965 בעריכת דן עומר, יונה פישר ורחל שפירא, וכמו מעין, לא נותר ככתב עת ספרותי אלא פלש לתחומי האמנות. קילטרטן היה בעל גיליון יחיד ויצא ב1964 בעריכת מקסים גילן ונחום כהן וגם הכיל תערובת עצבנית של חומרים.  את הגיליונות הראשונים של קו אפשר לאתר בבית אריאלה, את קילטרטן העלה פעם מישהו לאינטרנט. חלפו בדיוק חמישים שנה מאז שיצאו לדרך, אבל עדיין מדובר בכתבי עת עכשוויים מאוד ואפילו עתידניים, אולי כי העכשיו נע לפעמים אחורה.

רועי צ'קי ארד, סופר, אמן, עיתונאי ועורך כתב העת והוצאת הספרים "מעין"

 מעין