צל הימים

העולם הפנטסטי של בוריס ויאן נראה תחילה כחגיגה משוחררת. הכל פתוח בו ואפשרי, בלי שום מגבלות. אין הוא 'מציאות' שונה-מן-המוּכָּר רק באחדים ממרכיביה – התזוזה שבו טוטלית. על-פי מפתח-המציאות המיוחד לו, זהו עולם בלי 'כמו' או 'כאילו'. כל 'כמו' הפך למַמָש, וכל דמיון – לזהות גמורה. מחדדים שן-שום באבן-משחזת; שמים רסיסי שמש במצית; משקים נעליים שסוליותיהן נשחקו, כדי שהעור ישוב ויצמח; צלופחים יגיעו דרך הברז לטעום ממשחת השיניים; כשיש אהבה באוויר – הוא צורב את האצבע; ואם לשמלה יש מחשוף מרושת מאחור, המזכיר שבכת ברזל – הרי מי שיעביר דרכו את היד יחטוף נשיכה מִחיה בכלוב.
תכונותיו של דבר, שאפשר לדבר עליהן בנפרד בלשון, משתחררות ויוצאות לעצמאות: צבע צהוב של ממחטה נישא ברוח ונוחת על בניין. המופשט הופך למוחשי, הפנים לחוץ, רואים את מחשבותיו של אדם רוחשות בעורקיו. האובייקטים-עצמם מתייחסים אל עצמם.
הפיכתם של התודעה והרגש לעולם הדברים אופטימית וקלילה כל עוד נמצאת במרכז אהבה טהורה ותמה. הכפייתיות, השגרה והפילוסופיה של ז'אן סול פארטר (לא טעות דפוס), שעניינה 'הַשֵׁש והעַין', הן האויבות של עולם זה. ללבו של פארטר, למרבה תדהמתו כשהוא רואה אותו, יש צורת מרובע. אכן, גם בהתחלה יש תקלות קטנות, אך ככל שמתגדש העולם מתוך הפיתוח העקבי של ההיגיון הפנימי שלו – הוא הולך ומכלה את עצמו.