ארמון הטרמיטים

תַּנִּינִים לְאוֹר יָרֵחַ
קְשׁוּרִים
לִרְצוּעוֹת תִּיקֵי הָעֶרֶב.

הרקוויאם המתנגן לאורך "ארמון הטרמיטים" הוא תפילת אשכבה לכדור הארץ ולמשאביו. הציוויליזציה בוערת, ערי החוף מוצפות, ציפורי השיר משמיעות אזעקה עולה ויורדת, הפרפרים מורים אסון, הוורוד שעדיין נראה לעין מתרחק ונמוג.

במוזיקליות, באימאז׳ים יחידאיים, בעושר לשוני, בנאמנות לנתונים ולעובדות ובפואטיקה נבואית, הספר פורט אירועי אקלים קיצוניים, מעמיד תמונות חורבן ואפוקליפסה, שר את משא האשם והאבל של האנושות, מפציר בנו – ובעצמו – להתעורר, אך בתוך כך טווה חוטים דקים של נחמה שכוחם בהפניית המבט אל היפה, אל העדין.

אחת מתכונותיו יוצאות הדופן של ספר השירה הזה היא שהוא נעדר ‘אני’ כמעט לחלוטין: המשוררת מחויבת, בדחיפות ובהתמסרות גמורה, למה שמחוץ לה ועם זאת בנפשה. עוד לא נכתב בשפה העברית ספר שכל-כולו פעולת דיבור מיסטית־אקטיביסטית, ניסיון נואש לקרוא בכל קול להיחלץ ולהציל את הקיימוּת והקיום של הטבע ושל האדם, כל עוד אפשר.