ואת כלה

אִמֵּךְ לוֹטֶפֶת שְׂעָרֵךְ, לֶחְיֵךְ,
יוֹצֶקֶת מִלּוֹת אַהֲבָה,
עוֹטֶפֶת רֹאשֵׁךְ בִּצְעִיפָהּ
הַסָּגֹל, שֶׁאָהַבְתְּ
אֵינָהּ מְסִיטָה מַבָּט, בְּאִבְחָה
נִלְחֶשֶׁת
סוֹד הָאִמָּהוֹת בְּאֶבְלָן

"ואת כלה" הינה פואמה שוברת לב ויפה לאין שיעור. המשוררת רוית ליכטנברג יקותיאל משרטטת לנו שבילים של התבוננות במסע החיים ובשברם; היא צובעת בסגול את סוד האימהות באבלן, את סוד פציעתנו הארכיטיפית בגן העדן המיתי, את המוות ואת הלידה מחדש, ואת ידיעת מחזוריות החיים על כאבם ועל אושרם. (ד״ר צילה זן-בר צור)

הפואמה ואת כלה נכתבה בחודשים שלאחר מותה של קמיל שטוקפיש, אחייניתה של המשוררת, בטיול שלאחר צבא בבוליביה. כותבת רוית:
"שמעתי את קריאתה של קמיל אלי להתעורר ולשוב אל היצירה והכתיבה. מאותו יום, בתוך השוק המוחלט והכאב הבלתי נגמר, החלו שירים לפלח דרכם החוצה. שורות שורות, בתים שלמים, ביקשו לצאת אל הכתב. כתבתי ברמזורים, בשולי כבישים, כתבתי באצבע על דלת המקלחת, על מפיות, קבלות, מעטפות דואר. המילים נתנו גוף ליללת הרוח והאירו דרך-לא-דרך בחושך גדול".