מחפשים ספר במהדורה מיוחדת? מחפשים סופר שאתם אוהבים? תנו לנו לעזור לכם...
חיפוש לפי תגית
בואו לאכול: ראיון עם מיכל וקסמן
מיכל וקסמן, בשלנית וכותבת אוכל נפלאה שחיברה את התנ"ך לאוכל תינוקות "טעמים ראשונים" ואחריו את "ארוחת ילדים", הוציאה כעת את ספר הבישול השלישי שלה, "בואו לאכול". זה לא המפגש...
להמשך קריאה ⟩
![- "ילדינו ייוולדו בקרוב". - "הם יכולים להיוולד בביתי, כמובן". - "אני לא מבקש ממך רשות". - "אני מקווה שאתה לא מפרש את נימוסיי כחולשה". - "אבל כאלו הם. אילו היה לך האומץ לגרש אותי לא היינו משוחחים בכלל, אבל אתה פחדן". - "אבל אני לא מגונה ועוין כמוך, אני לא מגרש ציפורים מקניהן וזורק את הביצים". - "נכון, אני נאלץ לעשות כך לפעמים". - "אתם גוזרים מוות על יתר הציפורים ומאיימים עליהן בהכחדה". הוא התעופף ונעמד ליד כמה ארגזים שלא פתחתי עדיין. – "אתם, בני האדם, חבורה בלי שום בושה. אתם כורתים עצים, מזהמים את האוויר ואת הים, אתם מייבשים נהרות, אתם צדים עופות ובעלי חיים, סוחרים בהם ומרעילים אותם ומבצעים מעשי זוועה – ואתם מאשימים אותנו שאנו מכחידים ציפורים קטנות". הוא השתיק אותי. הייתי נבוך, לא ידעתי מה לענות. הוא התקרב אל זוגתו והטה את ראשו אל עבר צווארה. היא קמה והוא התיישב במקומה על ארבע הביצים בצבע טורקיז. אני התיישבתי בגבי אל הקיר, כשברכיי כושלות ותשושות ועיניי מפוחדות. "אתה האב או האם?" – שאלתי אותו. – "אני שניהם. יחד אנחנו בונים את הקן, דוגרים על הביצים, מאכילים את הגוזלים הקטנים ומלמדים אותם לעוף, משחקים איתם, דואגים להם, שומרים עליהם ויחד מגנים על הילדים ועל הקן שלנו". [מתוך 'בסכנת הכחדה' מאת איאד ברגותי, סיפור קצר שהתפרסם בגרנטה 10: חללי מבוכה. מערבית: עמנואל קופלביץ] איור בהשראת הציטוט: קרן כץ, Extinction @thekatzsisters @grantainhebrew](https://scontent.cdninstagram.com/v/t51.2885-15/e35/s320x320/99116596_634871304036349_5944048989371843177_n.jpg?_nc_ht=scontent.cdninstagram.com&_nc_ohc=vQCB3lDkaxEAX8lepeu&oh=c3078e8404ac04acaf6d55322ec72fd4&oe=5EFA14B4 "- \"ילדינו ייוולדו בקרוב\". - \"הם יכולים להיוולד בביתי, כמובן\". - \"אני לא מבקש ממך רשות\". - \"אני מקווה שאתה לא מפרש את נימוסיי כחולשה\". - \"אבל כאלו הם. אילו היה לך האומץ לגרש אותי לא היינו משוחחים בכלל, אבל אתה פחדן\". - \"אבל אני לא מגונה ועוין כמוך, אני לא מגרש ציפורים מקניהן וזורק את הביצים\". - \"נכון, אני נאלץ לעשות כך לפעמים\". - \"אתם גוזרים מוות על יתר הציפורים ומאיימים עליהן בהכחדה\". הוא התעופף ונעמד ליד כמה ארגזים שלא פתחתי עדיין. – \"אתם, בני האדם, חבורה בלי שום בושה. אתם כורתים עצים, מזהמים את האוויר ואת הים, אתם מייבשים נהרות, אתם צדים עופות ובעלי חיים, סוחרים בהם ומרעילים אותם ומבצעים מעשי זוועה – ואתם מאשימים אותנו שאנו מכחידים ציפורים קטנות\". הוא השתיק אותי. הייתי נבוך, לא ידעתי מה לענות. הוא התקרב אל זוגתו והטה את ראשו אל עבר צווארה. היא קמה והוא התיישב במקומה על ארבע הביצים בצבע טורקיז. אני התיישבתי בגבי אל הקיר, כשברכיי כושלות ותשושות ועיניי מפוחדות. \"אתה האב או האם?\" – שאלתי אותו. – \"אני שניהם. יחד אנחנו בונים את הקן, דוגרים על הביצים, מאכילים את הגוזלים הקטנים ומלמדים אותם לעוף, משחקים איתם, דואגים להם, שומרים עליהם ויחד מגנים על הילדים ועל הקן שלנו\". [מתוך 'בסכנת הכחדה' מאת איאד ברגותי, סיפור קצר שהתפרסם בגרנטה 10: חללי מבוכה. מערבית: עמנואל קופלביץ] איור בהשראת הציטוט: קרן כץ, Extinction @thekatzsisters @grantainhebrew")
![לכתוב או לקרוא? לקרוא או לכתוב? לקרוא או לחשוב? לחשוב או לכתוב? לרוץ או ללכת? לדבר או לשתוק? להרגיש שנמאס להתעייף? להגיד שמספיק? להגיד שאני לא יכול יותר? להגיד (שוב) מספיק? או שפשוט א...על הכל? לא ידעתי. לא ידעתי כלום. סגרתי זמנית את בית הספר. הילדים שואלים: היום יום ראשון? כן, אני אומר. יש מחר בית ספר? לא יודע. יש מחר חג? כן. איזה חג? חג הילדים, יום הרפובליקה, יום החוקה. כמה ימים זה החג? לא יודע, אני כבר אודיע לכם כשהחגים יגמרו. כשיאמינו בשקר החג אני מניף את הדגל מול הכיתה. הם מתפזרים. אני בחדר שלי. [מתוך "עונה בהקרי" מאת פריט אדגו, מטורקית: שרון שדה. הוצאת גמא] פרטים נוספים על הספר בעמוד הראשי של האתר - לינק בביו איור בהשראת הציטוט: קרן כץ, My Room @thekatzsisters](https://scontent.cdninstagram.com/v/t51.2885-15/e35/s320x320/98441353_747612902724595_5779744910979340071_n.jpg?_nc_ht=scontent.cdninstagram.com&_nc_ohc=p9trg0kq7fcAX9a-BbZ&oh=d765184bb81a3f9b82defba0204b3e89&oe=5EFA7718 "לכתוב או לקרוא? לקרוא או לכתוב? לקרוא או לחשוב? לחשוב או לכתוב? לרוץ או ללכת? לדבר או לשתוק? להרגיש שנמאס להתעייף? להגיד שמספיק? להגיד שאני לא יכול יותר? להגיד (שוב) מספיק? או שפשוט א...על הכל? לא ידעתי. לא ידעתי כלום. סגרתי זמנית את בית הספר. הילדים שואלים: היום יום ראשון? כן, אני אומר. יש מחר בית ספר? לא יודע. יש מחר חג? כן. איזה חג? חג הילדים, יום הרפובליקה, יום החוקה. כמה ימים זה החג? לא יודע, אני כבר אודיע לכם כשהחגים יגמרו. כשיאמינו בשקר החג אני מניף את הדגל מול הכיתה. הם מתפזרים. אני בחדר שלי. [מתוך \"עונה בהקרי\" מאת פריט אדגו, מטורקית: שרון שדה. הוצאת גמא] פרטים נוספים על הספר בעמוד הראשי של האתר - לינק בביו איור בהשראת הציטוט: קרן כץ, My Room @thekatzsisters")
הרשמה לניוזלטר