חומר. אוכל. כתמים מדברים / שלי ברנר - ה ש ק ה

סיפור פשוט ושלי ברנר שמחות להזמינכם.ן להשקת ספרה "חומר. אוכל. כתמים מדברים" (הוצאת Lunchbox).
ובלשונה של שלי:
"תל אביבים! אני עושה לכם את זה. השקה. תל אביבית. מה, לא תבואו?
הבנתי שזה לא פשוט לגרור אתכם הנה, לעמק. בשער הגיא ימינה, אתם כנראה מאבדים את זה. מבינה אתכם. זה קורה גם לי כשאני בכיוון ההפוך. בדרך אליכם. אבל הפעם – באירוע המונומנטלי, הסנסציוני, הכובש והחד פעמי הזה – גם אני מוכנה קצת, לשם שינוי, לאבד את זה בעיר הגדולה. למה? כי 'חומר. אוכל. כתמים מדברים', הספר החדש והראשון שלי, רוצה להתפשט מצורתו הראשונית להוויה חדשה שמחפשת מוצא בעיר הגדולה.
בואו. ארקוד אתכם, אעשה לכם לזוז, אדחוף לכם איזה משהו לפה ואדאג שטעים לכם, מבטיחה. לקראת הסוף, כשתצטרכו לסור לביתכם לקבלת שבת ו/או להמשיך להתקרחן במקום אחר עד הבוקר, אפרד מכם בחיבוק גדול ואשעט מהר בחזרה הביתה – להתנחם בשדות של ירוקים, להסתובב עם עיזים, לחלום באיטלקית, לקטוף רוקט. "
 
על הספר:
שדה של ירוקים זה הרחוב המועדף עלי. אני מסתובבת בו נרגשת, שיכורה מהריח, נטרפת מהצבעים העזים. לא גדלתי בקיבוץ ולא במושב. נולדתי בעיר הגדולה תל אביב. גם הוריי נולדו בה, והוריהם ייסדו אותה. את המעבר לעמק האלה עשיתי באמצע החיים, אחרי שהתגרשתי בפעם השנייה, בנסיבות לא פשוטות וכנגד כל הסיכויים.
זה היה צעד די קיצוני. איש לא הבין איך אני עוברת לחיות במקום שכוח אל שכזה עם שני בנים, כשאיני מכירה בו נפש חיה, ובלילה שומעים את התנים מייללים, חזק.
הספר הזה הוא השולחן ערוך שלי, קודש הקודשים, ארון הברית של חיי. חדירה ישירה ולא מתפשרת לקסבה האינטימית שלי: מטבחי האישי. בישול הוא מנגנון מנייריסטי, מוחלט וכפייתי, שמתבסס על הקפדה על טקסים, כמו התפרצות מתמדת של OCD חריף; שטיקים על שטיקים, פואטיים להחריד, שיוצרים דת קולינרית חדשה. הדת שלי.
כתם זה צורה בהתהוות. כי כתם זה דבר מתפשט, תרתי משמע, מתפשט מצורתו הראשונית להוויה חדשה, אחרת, מתרחבת, מחפשת מוצא. דבר טוטאלי. שומר על האטום שלו, זוכר מאיפה הוא בא. המיצוי של הדבר עצמו: חומרים מקומיים, משובחים, טריים ומידיים עם מינימום של התערבות. נותנת להם, לחומרים, להיות מי ומה שהם; כתמים מדברים.
הכניסה חופשית וכולם מוזמנים בחום 26 במאי 2017, 14:00 - 12:00