אוטופיה מקזבלנקה

למה נהיה לאֻמות אֻמות ונלחם תמיד ונחיה ברע, נהיה לעם אחד תחת ממשלה אחת, ולא נלחם, ונחיה בטוב. ומה היא האֻמה כי אם ציון וסמל לסדור האדם ויחודו לעם אחד. והראשים והגונים והגזעים לא יבדילונו שממזג הארצות באו ומה הוא גזעי וגזעך, מחומר אחד קורצנו, אב אחד לנו ובכדור אחד נחנו. מכלוף אביטאן   החיבור הקטן ורב האיכות הזה, כמוהו כתיבת תהודה נעולה שלפתע נפתחה ופרצה ממנה איגרת מושהית שלא נקראה, בחינת שלח לחמך על פני הימים הרבים כי ברוב הרעב תמצאנו. אוטופיה מאמצע המאה העשרים שהיא חלון לעברית יפהפיה, פילוסופית ועמוקה. בשורה רלוונטית ועכשווית שהופיעה לפתע ויסודה בעיר הלבנה במרוקו. מכלוף אביטאן, עולה צנוע ועלום שהתיישב במושב תדהר בנגב, מציע – מתוך העבר המודחק – קריאה לישראל אחרת, לים תיכוניות חדשה אשר צומחת מעמוד השידרה של היהדות ובו בזמן מאתגרת במחשבות על חוסר דת וחוסר לאום. סובלנות ואוניברסליות, חוכמה ושאיפה לאושר האדם מבססות קיום תבוני, ומציירות אוטופיה הפותחת דיון ראוי בשאלת אופיו של הקיום בישראל. מצפון אפריקה, מיהדות המגראב, ברוח ערכי המערב ומדרום ישראל – לכותל המזרח של הספריה היהודית ישראלית. הספר בעריכת יעל דקל הכולל את כתביו המרכזיים של אביטאן והמלווה במסה ביוגרפית מחקרית מאת דוד גדג', הוא חיבור מאיר עיניים הקורע צוהר לעולם שהוכחד תחת דימוי מאחד. חביבה פדיה