כוס התה שלי

אֲבָל אִם בְּתוֹךְ כַּפִּית שֶׁל דְּבַשׁ יֵשׁ גַּם מֵהַמַּיִם שֶׁהַפֶּרַח שָׁתָה,
מַה צָּרִיךְ לִקְרוֹת כְּדֵי שֶׁיִּהְיוּ מַיִם בִּכְלָל? מֵאֵיפֹה הֵם בָּאִים?
בְּכוֹס הַתֵּה שֶׁלִּי הָיוּ הַרְבֵּה מַיִם.
וּבְעֶצֶם גַּם הַלִּימוֹן הוּא מַיִם. מַיִם חֲמוּצִים.  
מֵאֵיפֹה בָּאוּ הַמַּיִם לַלִּימוֹן, לַקּוּמְקוּם וְלַדְּבַשׁ?
הַאִם דְּבוֹרִים שׁוֹתוֹת מַיִם? 
נִזְכַּרְתִּי שֶׁרָאִיתִי פַּעַם צִרְעָה שׁוֹתָה טִפָּה שֶׁל גֶּשֶׁם.
הַטִּפָּה הָלְכָה וְנֶעֶלְמָה לְתוֹךְ הַגּוּף שֶׁל הַצִּרְעָה.

שום טקסט אינו מופיע על כריכת כוס התה שלי – ספר ילדים שיצרו יחד הסופר דרור בורשטיין והצייר מאיר אפלפלד. הן חלקה הקדמי והן האחורי של הכריכה מעוטרים רק בדימוי לילי של יער סבוך בשחור-לבן העוטף את הספר מקצה לקצה. אין זו החלטה שגרתית בעולם הספרים של ימינו, קל וחומר שלא בתחום ספרי הילדים, אך כמו דברים רבים בכוס התה שלי, גם בנושא הזה הוא מציג עמדה שונה ומוכרת פחות ביחס לספרות, לילדים, ולאיור ספרי ילדים. "עיצוב הכריכה הוא הכרזה על ספר כסוג של מרחב", מסביר בורשטיין, "מרחב שאפשר ללכת בו לאיבוד".

עלילת הספר פשוטה מאד. ילד חולה שוכב במיטה, שותה תה שאביו הכין לו ומתחיל לתהות על מקורם של מרכיבי המשקה שזה עתה שתה. אם בתה יש דבש, זאת אומרת שיש בו גם צוף פרחים ששתו הדבורים שהכינו את הדבש, ופרחים שיצרו את הצוף, ומים ואור שגרמו לפרחים לפרוח, ועננים שהורידו גשם, ותהום שאגרה את המים עבור השורשים, וכך מה שהיה לפני רגע רק משקה חם להקלה על כאב הגרון, התגלה כמערכת גדולה הכוללת פרחים, דבורים, מים, תהום, עננים, רוח, אדמה, שמש, לימון, תה ובני אדם. התוצאה היא מסע שמתחיל בכוס תה ומסתיים בעולם ומלואו.
(מתוך ערב רב מאת יונתן אמיר)