דודה לאה מאת: שומיש

 מי אני? אם התבוננתם בכריכת הספר (ואני לא מכיר הרבה אנשים שמתחילים לקרוא ספר בלי להעיף מבט בכריכה), אתם כבר יודעים מי כתב אותו: שוּמִיש. ושומיש זה אני. כן, אני יודע, זה שֵם מוזר, שם שאולי יגרום ללא מעט קוראים לסנן בבוז, או אפילו בזעם כבוש: שומיש?! פפפ... זה לא נשמע לי כמו שם של סופר, ובוודאי לא של סופר ראוי לִשְמו. סופר ראוי לשמו, מִן הראוי שיהיו לו לפחות שם פרטי ושם משפחה, ולא תזיק גם אות המייצגת שם נוסף, ורצוי שתיים, ואולי גם מקף סמכותי... ש.א. לדוגמה, יוסיפו לכל שם כבוד, וגם צעיף מסתורין. ש. א. שום-איש – זה שם לסופר דגול! מצד שני, צעיף מסתורין כבר יש לי. ובאשר לכבוד, ובכן, עם כל הכבוד לכבוד, הוא רק מפריע לי לעבוד ומפריע לי להתרכז במשימה הלא קלה שלקחתי על עצמי: לכתוב את סיפורה של דודתי לאה, הלוא היא הסופרת והמשוררת לאה גולדברג (ככה, פשוט, בלי אותיות ומקפים מיותרים) - האשה שהעניקה לי את שמי, האשה שהביאה אותי לעולם ולא בדרך המקובלת, אלא בדרך נִסית ופלאית שאפילו הייתי מעז להגדיר ככישוף.