הרבה צרות היו לו עם המלחמות / וולפגנג בורכרט

הספריה החדשה, 135 עמודים
54 ₪
09/03/2008

השניים ישבו על מעקה הגשר. מכנסיהם היו דקים, והמעקה היה קר כקרח. אבל הם כבר היו רגילים לזה. וגם לכך שהיה לוחץ ככה. הם ישבו שם. ירד גשם, לא ירד, ירד. הם ישבו שם וסקרו את המצעד. ומפני שמלחמה שלמה ראו רק גברים, ראו עכשיו רק נערות.
אחת עברה.
מרפסת לא רעה יש לה. אפשר לשתות עליה קפה, אמר טִים.
ואם היא תסתובב יותר מדי בשמש, החלב יחמיץ, גיחך האחר.
ואז באה עוד אחת.
תקופת-האבן, סיווג אותה זה שליד טים.
מלאה קורי-עכביש, אמר הלה.
ואז באו גברים. הם עברו בלי פרשנות. שוליות-מסגרים, פקידים בעלי עור לבן, מורי יסודי מרניני פנים ועלובי מכנסיים, גברים שמנים רחבי-גרם, גברים אסתמָטים, ונהגי חשמלית עם הילוך של סַמָלים.
ואז באה היא. היא היתה שונה לגמרי. היתה הרגשה שהיא בטח מדיפה ריח של אפרסקים. או של עור נקי לגמרי. בטח גם יש לה שֵם מיוחד – אֶוֶלינֶה, או משהו דומה. ואז היא עברה. השניים צפו אחריה.
אולי יש לה חולצה ורודה, אמר אז טים.
למה, אמר האחר.
ככה, אמר טים, אלה שנראות ככה, בדרך-כלל יש להן חולצה ורודה.
שטות, אמר האחר, ממש ככה יכולה הלהיות לה גם כחולה.
זה בדיוק מה שלא יכולה להיות לה, אתה שומע, בשום אופן לא יכולה. לכאלה יש ורודה. את זה אני יודע בדיוק, חביב. טִים נהיה קולני לגמרי כשאמר זאת.
וכאן אמר זה שלידו: אתה כנראה מכיר מישהי?
טים לא אמר דבר. הם ישבו שם, ומעקה הגשר היה כפוֹרִי דרך המכנסיים הדקים. אז אמר טים:
לא, לא אני. אבל פעם הכרתי מישהו שהיתה לו מישהי עם חולצה ורודה. בצבא. ברוסיה. בארנק היתה לו כל המן חתיכה כזאת של בד ורוד. אבל הוא לא נתן לראות אותה. אבל יום אחד היא נפלה על הרצפה. ואז כולם ראו את זה. אבל הוא לא אמר כלום. רק הסמיק. כמו החתיכת בד. נעשה ורוד לגמרי. בערב הוא סיפר לי שיש לו אותה מהכלה שלו. בתור קמֵע, את מבין. כי יש לה המון חולצות ורודות, הוא אמר. וזה מאלה.
טים חדל.
נו, ומה היה אז? שאל האחר.
אז אמר טים לגמרי בשקט: אני לקחתי לו את זה. ואז ניפנפתי בזה. וכולנו צחקנו. לפחות חצי שעה צחקנו. ואיזה מין דברים הם אמרו – אתה יכול לתאר לעצמך.
ואז? שאל זה שליד טים.
טים הסתכל בברכיו. הוא זרק את זה, אמר. ואחר-כך התבונן טים באחר: כן, הוא אמר, הוא זרק את זה, ואז הוא חטף. כבר למחרת הוא חטף.
שניהם לא אמרו דבר. ישבו ולא אמרו דבר. אבל אז אמר האחר: שטויות. והוא אמר זאת שוב. שטויות, הוא אמר.
אני יודע, אמר טים. ברור שזה שטויות. זה הרי ברור לגמרי. את זה גם אני יודע. ואחר-כך הוסיף: אבל זה בכל-זאת מצחיק.
וטים צחק. הם צחקו שניהם. וטים עשה אגרוף בכיס מכנסיו. הוא מעך שם משהו. פיסה קטנה של בד ורוד. הרבה ורוד כבר לא נשאר שם, כי היא היתה בכיס כבר זמן רב. אבל היא עוד היתה ורודה. הוא הביא אותה מרוסיה.

(הסיפור "אולי היתה לה חולצה ורודה" מתוך הספר)

וולפגנג בורכרט היה הסופר הגרמני הראשון שהחל לכתוב לאחר מלחמת-העולם השניה. סיפוריו הקצרים, שהרקע שלהם הוא החזית הרוסית, בית-הכלא הגרמני, וימי הרעב והשקט שלאחר המלחמה, הם מלאכת מחשבת של אמנות הסיפור הקצר.

בורכרט הספיק להיות מוכר-ספרים ושחקן לפני שגויס בגיל עשרים לצבא הגרמני ונשלח לחזית הרוסית של 1941. בחזית לקה במחלת כבד קשה ואושפז, אך בגלל דעות שהביע במכתבים פרטיים הוצא מבית-החולים ונידון למוות. לאחר שישה חודשים זכה לחנינה בשל גילו הצעיר והוחזר לחזית הרוסית. בדיחות שהשמיע הביאוהו שוב לתשעה חודשי מאסר בברלין. הוא הוחזר לרוסיה, נפל בשבי האמריקני, שוחרר וחזר להאמבורג. הוא נאלץ להיות מרותק למיטת חוליו וכתב תחת ייסורים גופניים מתמידים. הוא נפטר בן עשרים-ושש.

תרגם מגרמנית: גבריאל צורן

 

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך