דודה לאה מאת: שומיש / שהם סמיט

כנרת, 136 עמודים
59 ₪
11/05/2016

על הספר דודה לאה, על לאה גולדברג ועלי / שהם סמיט

מי אני?

אם התבוננתם בכריכת הספר (ואני לא מכיר הרבה אנשים שמתחילים לקרוא ספר בלי להעיף מבט בכריכה), אתם כבר יודעים מי כתב אותו: שוּמִיש.

ושומיש זה אני.

כן, אני יודע, זה שֵם מוזר, שם שאולי יגרום ללא מעט קוראים לסנן בבוז, או אפילו בזעם כבוש: שומיש?! פפפ… זה לא נשמע לי כמו שם של סופר, ובוודאי לא של סופר ראוי לִשְמו. סופר ראוי לשמו, מִן הראוי שיהיו לו לפחות שם פרטי ושם משפחה, ולא תזיק גם אות המייצגת שם נוסף, ורצוי שתיים, ואולי גם מקף סמכותי…

ש.א. לדוגמה, יוסיפו לכל שם כבוד, וגם צעיף מסתורין.

ש. א. שום-איש – זה שם לסופר דגול!

מצד שני, צעיף מסתורין כבר יש לי. ובאשר לכבוד, ובכן, עם כל הכבוד לכבוד, הוא רק מפריע לי לעבוד ומפריע לי להתרכז במשימה הלא קלה שלקחתי על עצמי: לכתוב את סיפורה של דודתי לאה, הלוא היא הסופרת והמשוררת לאה גולדברג (ככה, פשוט, בלי אותיות ומקפים מיותרים) – האשה שהעניקה לי את שמי, האשה שהביאה אותי לעולם ולא בדרך המקובלת, אלא בדרך נִסית ופלאית שאפילו הייתי מעז להגדיר ככישוף.

כן, בהחלט אפשר לומר שדודתי לאה היתה מכשפה – מכשפה מן הסוג שאינו מתגורר בטירה קדמונית אפלה, אלא בדירה תל-אביבית צנועה, בקומה הראשונה, מימין.

המען למכתבים: רחוב ארנון 15.

איך היא נראתה? (לא הדירה, הדודה).

אילו הייתם שואלים אותה, היתה עונה קְצָרוֹת: זקנה במקצת.

ואם זה לא היה מספיק לכם, היתה פוערת פֶה ומוכיחה: הנה, פֹה חסרות לי שתי שיניים קדמיות, חותכות (אחת נשרה סתם ואחת נעקרה). זה מה שקורה למי שאוכל הרבה שוקולדה…

בימים ההם אנשים לא אמרו שוקולד. אמרו שוקולדה.

"יש לָך שוקולדה?"

שאלה זו נהג לשאול את דודתי הילד יעקב'לה מן הדירה שממול.

"יש," היתה משיבה ונותנת לו, ליעקב'לה, שוקולדה. והוא היה אוכל ושואל שאלות נוספות, למשל:

"כבר היית באמריקה?"

"לא."

"ובאפריקה?"

"לא."

"ואיפה הילדים שלך?"

"אין לי ילדים."

ושל מי את דודה?"

"של שום איש."

"ומי זה שומיש?"

"שומיש זה שום איש."

ואז הלך יעקב'לה וסיפר לכל ילדי רחוב ארנון כי זאת בלי השיניים, זאת שיש לה שוקולדה, זאת הגרה בקומה הראשונה מימין היא דודה של שומיש.

וככה באתי לעולם.

ועכשיו אספר עליה.

 

איורים: נטלי וקסמן-שנקר

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך