איגוד השוטרים היידים / מייקל שייבון

עם עובד, 486 עמודים
89 ₪
17/02/2008

כבר תשעה חודשים שלַנדסמַן זרוק ב"מלון זמנהוף" העלוב בלי שאף אחד משכניו שם הצליח להירצח. עכשיו מישהו תקע כדור במוח של הדייר בחדר 208, יִיד שקרא לעצמו בשם עמנואל לַסקֶר.
"הוא לא ענה לטלפון, לא פתח את הדלת," אומר טֶנֶנבּוים, פקיד הלילה, כשהוא בא להזעיק את לנדסמן. לנדסמן גר ב-505 עם נוף על שלט הניאון של המלון שמעבר לרחוב נורדאו. המלון ההוא נקרה "בְּלֶקפּוּל", מילה שמופיעה בסיוטים של לנדסמן. "הייתי חייב לפתוח במפתח שלי."
פקיד הלילה הוא איש חיל המרינס האמריקאי לשעבר שהצליח בשעתו להיגמל מהרואין, בשנות השישים, כשחזר מהמפולת במלחמת קובה. יש לו עניין אמהי באוכלוסיית המשתמשים ב"זמנהוף". הוא מעניק להם אשראי ודואג שיניחו להם לנפשם כשזה מה שהם צריכים.
"נגעת במשהו בחדר?" שואל לנדסמן.
טננבוים אומר: "רק בכסף ובתכשיטים."
לנדסמן לובש מכנסיים, נועל נעליים ומושך למעלה את השלייקֶס שלו. אחר-כך הוא וטננבוים מפנים שניהם את המבט אל ידית הדלת, שעליה תלויה עניבה, אדומה עם פס עבה חום-סגול, קשורה מראש כדי לחסוך זמן. ללנדסמן נשארו שמונה שעות עד למשמרת הבאה שלו. שמונה שעות דפוקות, כשהוא יונק מהבקבוק שלו, במכל הזכוכית המדופן שבבי עץ. לנדסמן גונח, לוקח את העניבה, משחיל אותה מעל לראשו ומצמיד את הקשר לצווארון. הוא לובש את המעיל, ממשש לוודא שהארנק והתג בכיס החזה, טופח על השוּלֶם שהוא נושא בנרתיק תחת בית-השחי, "סמית-אנד-וֶסון" קצוץ מודל 39'.
"לא נעים לי להעיר אותך, דֶטקטיב," אומר טננבוים. "רק ששמתי לב שאתה לא ממש ישן."
"אני ישן," אומר לנדסמן. הוא לוקח את כוסית השוֹט שהוא יוצא אתה קבוע בימים אלה, מזכרת מהיריד העולמי של 1977. "רק שאני ישן בחולצה ותחתונים." הוא מרים את הכוסית ושותה לחיי שלושים השנים שעברו מאז היריד העולמי בסיטְקָה. פסגה של ציוויליזציה יהודית בצפון, אומרים האנשים, ומי הוא שיתווכח? מאייר לנדסמן היה בן ארבע-עשרה בקיץ ההוא, ורק התחיל לגלות את נפלאותיהן של נשים יהודיות, שגם להן היתה שנת 1977 מן הסתם פסגה כלשהי. "וכשאני יושב בכיסא," – הוא מרוקן את הכוסית – "וחוגר שוּלֶם."
לדבריהם של הרופאים, של המטפלים ושל האקסית שלו, השתייה של לנדסמן היא טיפול תרופתי, שנועד לכוונן את הצינוריות והגבישים של מצבי רוחו בפטיש כבד של ברנדי שזיפים ארבעים אחוז. אבל האמת היא שללנדסמן יש רק שני מצבי רוח: עובד, ומת. מאייר לנדסמן הוא השָמֶס המעוטר ביותר במחוז סיטקה, האיש שפתר את רצח פְרוּמה לֶפקוֹבִיץ היפהפייה בידי בעלה הפרוון, האיש שתפס את פּודוֹלסקי, רוצח בתי-החולים. העדות שלו שלחה את היימן טְשַרני למאסר עולם בכלא פֶדֶרָלי, הפעם הראשונה והאחרונה שכתב אישום נגד איזשהו חוכמולוג מחצר וֶרבּוֹב הביא להרשעה. יש לו זיכרון של אסיר עולם, ביצים של כבאי, ועיניים של פורץ. כשיש פשע להיאבק בו, לנדסמן שועט ברחבי סיטקה כמו אחד שבוער לו טיל במִכנס. נדמה שפסקול מתנגן מאחוריו, עם הרבה קסטנייטות. הבעיה מתעוררת בשעות שהוא לא עובד, כשהמחשבות שלו מתחילות לעוף מהחלון הפתוח של מוחו כמו דפים מיומן משטרתי. לפעמים צריך משקולת כבדה כדי להשאיר אותן במקום.

מלחמת העולם השנייה תמה רק ארחי הטלת הפצצה האטומית על ברלין ב-1946, וב-1948 נחלו היהודים תבוסה בפלשתינה. נוכח מצוקתם של הפליטים הרבים, כונן הקונגרס האמריקאי בדרום אלסקה מחוז פדרלי מיוחד, לשמש להם מקלט לתקופה מוגבלת של שישים שנה. כשלושה מיליון יהודים חיים שם היום, ועתידם לאחר ה"השבה", שתחול בעוד חודשיים, לוט בערפל.

לנדסמן הוא בלש במדור המרכזי של משטרת סיטקה, המטרופולין דוברת היידיש, התוססת והמסואבת, שברחובותיה ובשכונותיה רוחשות יריבויות ישנות וחדשות בצל הענן הכבד של האי-ודאות.
רוחות הרפאים של עברו – אב שחמטאי וניצול שואה מיוסר, גרושה ג'ינג'ית נמרצת המטפסת בסולם הפיקוד המשטרתי – הדפו אותו אל חיק הדכדוך והבקבוק. חקירת רצח שאירע במלון זמנהוף, העלוב שבו הוא מתגורר, תתקיל אותו עם הפסיפס המוכר והמפתיע של עירו הנדונה לכליה, ותכריח אותו להתמודד שוב עם הדילמות של חייו האישיים ושל הגורל היהודי.

תרגם מאנגלית: משה רון

 

ספרים נוספים שעשויים לעניין אותך