סיפורים יכולים להציל – חזרנו על המסר הזה, שמקורו בכותרת ספרה המרתק של מרית בן ישראל, שוב ושוב, בשנה הראשונה למגפה. היום, שנתיים וחצי אחרי, אנחנו רוצות להוסיף: סיפורים יכולים לשנות.

רעיונות משנים את העולם. מילים, שיחות, החלפת מחשבות, הם שהופכים את הלב. דווקא היום, ולמרות שנותרנו מיעוט כחנות ספרים עצמאית, אנחנו גאות במקום שלנו יותר מתמיד. נכון, אנחנו קבוצה קטנה של חנויות ספרים ושל מו"ליות שמציעה מבט נוסף על המציאות, ואולי רק בזווית העין. אבל דווקא היום, יותר מתמיד, אנחנו חושבות שהיכולת של חנות הספרים למקד את המבט בספר – לאו דווקא כמוצר, מידע או תוכן, אלא כאי של הבנה, ולא רק הבנת הנקרא – היא חשובה כל כך. הזכות לחופש דעה ומחשבה ולחופש להביע אותן הן בעינינו הבסיס של פעולת הקריאה ושל המפגש שמתקיים בחנות בין קוראים וקוראות לבין הספרים והיוצרות והיוצרות שמאחוריהם. אנחנו רואות בחנות הספרים העצמאית סוג של מקלט בטוח – מקום שאפשר לשוחח בו, להחליף מבטים ודעות, להקשיב ולהישמע.

בשנה החולפת המשכנו להתפעל מהשילובים המקוריים של הספרים שאתםן בוחרים ובוחרות, בחנות הפיזית ובהזמנות מהחנות המקוונת שלנו (שחוגגת השנה שנתיים!); שלחנו לכםן אגרות מדי שבוע שבהן שיתפנו מעט מהיומיום שלנו, מהסקרנות ומההתפעלות שלנו בעבודה עם ספרים; קהילת הקוראים והקוראות שלנו גדלה כמעט פי שניים, וזו מבחינתנו הבעת אמון באהבה שלנו לספרים ובתהליך החקירה המתמשך שלנו את אמנות הקריאה בעידן הדיגיטלי; אצרנו את התוכנית האמנותית של אקס ליבריס, פסטיבל ספרותי שכונתי לכבוד חודש הקריאה; המשכנו והעמקנו את ההשתתפות שלנו ב־MediWeaves, קהילה בינלאומית של חנויות ספרים עצמאיות באגן הים התיכון, לצד חנויות ספרים מאתונה, טנג’יר, פריז, סיציליה, ברצלונה, מזרח ירושלים ועוד; השתתפנו בטור המפורסם של אברהם בלבן, „רשימות תל אביביות"; התחלנו לפרסם אצלנו בפייסבוק את פינת המו"ליות והמו"לים העצמאיים, שמכירה לכם ולכן את פועלםן של מי שעומדות מאחורי הספרים שאתםן אוהביםות; המשכנו לעבוד על גיליונות גרנטה שיראו אור בתחילת 2023 (הזדמנות נוספת להודות לכםן על התמיכה בהמשך הפעילות של גרנטה); יצאנו במבצע מיוחד שנמשך כל חודש נובמבר, שלימד אותנו על חופש בחירה ומחשבה עצמאית בהקשר הכלכלי של תעשיית הספרים; ובעיקר, והכי חשוב: פתחנו את דלת החנות מדי בוקר בציפייה למפגשים ולשיחות המתגלגלות שהמרחב הספרותי העצמאי והחיים לצד הספרים מאפשר.

אנחנו מצפות מאוד לשנה הקרובה, שבה תחגוג סיפור פשוט 20 שנים להיווסדה. אנחנו מתכננות חגיגה מתמשכת לאורך השנה, שבה נסתכל לאחור על כל מה שקרה והשתנה והתפתח בעשרים השנים האלו, וקדימה על מה שאנחנו רוצות ליצור, על מה שעתיד לבוא. נספר על כך עוד רבות בהמשך. אנחנו מבקשות לחתום את השנה החולפת, כמו שעשינו בשנתיים האחרונות, ברשימת המלצות קריאה אינטימית של ספרים שליוו כל אחת מאתנו באופן אישי בשנה החולפת:  

קרן: התלבטתי איך לספר על הספר של לידיה דייויס, The End of the Story, מבלי לשבור את הכישוף שהוא הטיל עליי, כיוון שהכתיבה אודותיו היא הודאה שלא ממש הבנתי עד הסוף במה הכישוף עוסק. בכתיבה, כמובן ובהיזכרות, ובמילים שכובדן זהה לכובד השנים החולפות במימד ההתרחקות מן האירועים. הקורא מובל על ידי הקול הכותב (בניגוד ל״קול המספר״ או הקול הדובר) בנבכי הזיכרון החמקמק של סיפור אהבה חמקמק עוד יותר. זהו קול תת־עורי, תת־קרקעי שאמנם אינו זר כלל לכתיבה ממוארית, אבל נעשה בספר שימוש כה וירטואוזי בו – שכל הדמויות הופכות לדמויות כותבות, הגופניות והחומריות שלהן היא טקסטואלית. הן בו בעת השלכה מוחלטת של היותן כלי משחק בזיכרון המשטה בכותבת אך גם מגלמות באופן אקטיבי ורגשי את המלנכוליה של כשלי השפה. זה ספר אינטימי מאוד של סיפור אהבה צנוע וחתום, אך הרגש המפעם בקרב הקורא וצובט את הלב בייסורים מתוקים־מרירים נובע מן הכישלון הידוע מראש של אהבה ויחסים בעולם המורכב מאבני בניין טקסטואליים שחודרים עמוק יותר לתודעתנו, יותר מכל קרבה אנושית, אך גם בלתי נתפסים במהותם. המילים הן כוח אל־טבעי כשם שהן ניגרות משפתותינו וממחשבותינו. סימנתי בספר הזה כל כך הרבה משפטים!  

ענבר: השנה ראה אור הנשמה שיש לחומרים - תרגומים מיידיש של יעל לוי לשירים וכתבים נוספים מאת דבורה פוגל (1942-1900). כשקראתי את העמודים הראשונים הרגשתי שהם מה שאני מכירה ואוהבת בשירה ובו בזמן חדשים לי לחלוטין. 
פוגל כתבה לפני כמעט מאה שירה שנחווית כחדשנית ומודרניסטית גם היום - בסינסתזיות ודימויים יפהפיים היא מספרת לנו איזה טעם יש לגעגוע (מימי) ומה מבינות האליפסות (הכל). התרגום, בעיניי, חומק מהסרבול והנוקשות הנוכחים בשירה מתורגמת - נדמה כאילו זו נכתבה בעברית מלכתחילה.אני אוהבת את המילים של פוגל במיוחד כשהיא מעניקה חן ומניחה עין רכה על החומרים והדברים הכי זנוחים ומכמירי לב. זה מנחם ויפה מאד.
עוד ספרים שנהניתי מהם השנה הם בית לוריא מאת שמרית לוסטיג, ״אישה שבורה״ מאת סימון דה בובואר (בחנויות יד שניה או אצלנו בתרגום לאנגלית) ושירי שוקת ריקה מאת נעם בן־דוד. 

מירה: הספר בת ירושלים הקטנה הביט אלי מתוך ערימה של ספרים שחיכו לי לקריאה מיד אחרי ביקור בירושלים. נשאבתי לתוכו והוא אפשר לי לשמור בלב עוד כמה שעות טובות מסמטאות העיר העתיקה של שנות השבעים והשמונים של המאה התשע עשרה, על בליל השפות שהיו מדוברות בה כמו גרמנית, ערבית, אנגלית, רוסית, יידיש ועברית, הסחורות שהוחלפו בה, הריחות והצבעים בחנויות הקטנות.
ציונה, גיבורת הסיפור, מעלה על הכתב זיכרונות ילדות מהעיר שאותה נאלצה לעזוב לפני כשלושים שנה בנסיבות מצערות, ומצליחה בסיפורה האישי לטשטש את מרחק הזמן, ולהפוך את העבר להווה אפשרי יותר מאי פעם. ההיסטוריה של כתב היד והעובדה שהוא מובא שוב לעברית היום בתרגומו החדש של שירן בק, מרתקת גם היא כשלעצמה.

ספר נוסף שישאר איתי השנה הוא ספרה של הסופרת והמשוררת שיח'ה חליווה, למלחמה יש אף גדול, הכולל אוסף של תשעה סיפורים קצרים מקוריים ומכשפים, שבהומור חריף ובמבט חד מצליחים לדבר את היומיום הפוליטי המקומי דרך מבטה של אשה, רעיה ואם. 

"המלחמה כמעט שקמה, ואפילו הייתה קמה, לא היית יודעת, ואף אני לא היית מגלה את אוזנך. מראה יפה הוא, גוויתך המוטלת על פניו של שטיח הממשיך את סיפורך אחרייך", כותבת חליווה. הספר דקיק אמנם, אבל אני חושבת שהצלחתי לשמוע את רחש השתיקות הארוכות שבין המשפטים, והיתה לי תחושה שהרבה לפני שהם נכרכו בספר הסיפורים סופרו והועברו מפה לאוזן, מאמא לבת כמסורת הסיפורים שבעל פה. 
עוד ספרים שלא אשכח מהשנה שחלפה:  שנות לימוד ובת של מי את. סיפורים יכולים להציל. 

קרין: מותה של הילרי מנטל השנה החזיר אותי לטרילוגיה המופלאה שלה - וולף הול, הביאו את הגופות ו-The Mirror and the Light שעדיין לא תורגם לעברית. גיבור הטרילוגיה הוא תומס קרומוול - יועצו של מלך אנגליה הנרי ה־8 ואיש שבמשך מאות שנים נחשב לעושה דברו חסר המעצורים של שליט תאב כוח. מנטל עשתה תחקיר היסטורי מקיף לפני הכתיבה, אבל היצירה שלה היא לא רק רומן היסטורי, אלא דיוקן רגיש של גיבור מורכב ומעורר הזדהות, אפילו ברגעיו האפלים ביותר.

יומה של מיס פטיגרו הוא כמו קפסולה מרוכזת לשיפור מצב הרוח. הוא סוחף בלי להיות מותח או מטריד, הוא קליל אבל לא פשטני, אופטימי אבל לא נאיבי, ובמילה אחת - כיפי. יש בו עלילה קצבית, דמויות נהדרות, חברות נשית, הומור, תיאורים מקסימים, וכמובן סוף טוב. לאלה מצטרפת גם הקדמה מרתקת שבה מתארת הנרייטה טווייקרוס מרטין את חייה של הסופרת ויניפרד ווטסון ואת הגילוי מחדש של הספר בשנות האלפיים. בדיוק מה שצריך בסיומו של יום קשה או בעיצומה של תקופה לחוצה. 

רוני: קראתי בהנאה רבה את(הספר שבעין הסערה) The Book of Form & Emptiness של רות אוזקי . הספר אמנם תורגם השנה לעברית (על־ידי שירי שפירא) אבל קראתי אותו באנגלית כך שאין לי נסיון עם טיבו של התרגום לעברית. הספר גדוש באירועים ובקולות, בעיקר של חפצים דוממים, מה שמקשה על הקריאה בעמודים הראשונים, אבל מהר מאוד מתרגלים ונכנסים לתוך העולם של בני, ילד בן 13 שעבר טראומה. אהבתי את הסיפור שמסופר מנקודות מבט שונות, כולל נקודת המבט של הספר עצמו ששולט בנרטיב של בני. ההתמודדות השונה של בני ואמו עם מות האב מציפה את בני בקולות של החפצים שסובבים אותו, ואת האם בחוסר יכולת להשתחרר מחפצים עד לאגרנות כפייתית. השאלה המרכזית לאורכו של הספר: ״מהי האמת״? והספקות לגביה עולים בנו תוך כדי קריאה.

ובתוך כל הסבל, הרעש, הגיבוב, ישנה הספרייה שהיא מקום המפלט של גיבורי הספר. מקום של שקט ויציבות, של מחסה. ברמה אחרת הספרייה היא גם נקודת ההשקה בין הספרים, הקוראים, והכותבים. בסיפור הנהדר הזה היא רשת הבטחון אליה מגיעים נדכאי העולם (לא שונה בהרבה מהמציאות של ספריות ברחבי העולם). סיפורים יכולים להציל כבר נאמר – ספרים יכולים להציל זו התרומה החדשה של רות אוזקי. זה דורש התמסרות מסוימת שלנו, כגיבורי הסיפור של עצמנו, ומוכנות לעבודה פנימית מאומצת כדי להיחלץ מהכאב ומהטראומה. שווה. 

שחר: עוברת אורח בדממה של פאביאן ורדיה הוא ספר מרתק והקריאה בו סוחפת. פאביאן ורדיה היא אמנית יוצאת דופן מצרפת, שלמדה עשור בסין והתמקצעה בטכניקות המסורתיות של טיפוגרפיה סינית ועבודת מכחול. הספר שלה מהדהד תהליכים ארוכים וממושכים, של למידה והתפתחות, ומכסה את מסע הלימודים שלה בסין, שארך כעשור. המשיכה שלה למסורות עתיקות, לסין של לפני המהפכה התרבותית, והלמידה מהמאסטרים הגדולים, מתוארות בקול צלול ומלוות בתמונות מהביקורים שלה במקומות הנידחים ביותר בסין. הקול שלה על רקע העולם המהיר, קצר־התהליכים, היעיל, שאני נמצאת בו היה עבורי ממש מה שספר במקרה הטוב ביותר שלו מאפשר - כניסה לעולם אחר, איטי יותר, שקט יותר וסוחף. 

נגה: ספר השירה החדש של נעה שחם, המפלצת תוחלת, הוא חומר משנה תודעה. קראתי אותו מתחילתו ועד סופו בבת אחת ותחושה חזקה, שאני לא יכולה להגדיר אותה אלא כהתרוממות רוח, עברה בי. אני מתקשה לתאר אותו או לכתוב עליו, כי אני מרגישה שלא רק קראתי אותו, אלא השתתפתי בו ממש; התערבבתי בתוך התחביר הסבוך שלו ויצאתי בצד השני, מבולבלת ומזוככת. המפלצת תוחלת, גיבורת המחזור שפותח את הספר וגיבורה בכלל, היא מפלצת עם לשון ארוכה, "לקקנית", תופעה של שימוש מלא־תשוקה בשפה העברית. אני מוקירה במיוחד ספרים שההנאה האינטלקטואלית מהם שזורה בחוויה רגשית, והספר הזה הוא בעיניי דוגמה מושלמת לכך. ההבנה העמוקה של שחם את השפה, המשחקיות וההומור שלה, הם לא רק שעשוע לשם עצמו; הטכניקה כרוכה אצלה בקרביים. אני ממליצה עליו לכל מי שאוהבת את השפה העברית וחפצה ביקרה, על כל כלאייה, כלליה ושגיונותיה, ובכלל לכל מי שמשתמשת בשפה, ולכל מי שאוהב, כלומר בכלל.

צילום: רוני כנעני