כשהחלטתי לנסות לכתוב את סיפור חייה של לאה גולדברג, כמעט בו ברגע ידעתי כי בעניין זה עלי לפנות אל שומיש, שהרי לאה היתה דודתו, ומכאן שהכיר אותה והיה קרוב אצלה יותר ממני, שהכרתיה – כמו כל קורא מן השורה – מיצירתה.
יתר על כן, חשבתי, שומיש, בהיותו דמות שומישית לא ממשית – כלומר, לא דמות בשר ודם אלא יציר-רוח – יוכל לא רק לסַפר על דודתו, אלא אף לשוחח עמה מעל דפי הספר, להתווכח כשנחוץ, ואולי גם לשכנע אותה לסַפר, לראשונה, על אירועים שנמנעה מן העיסוק בם ביצירתה לילדים, אך יש להם ביטוי ונוכחות עצומה בשיריה, בסיפוריה ובמאמריה, שכתבה לקוראים בוגרים.

דודה לאה שהם סמיט

תשאלו, מדוע לא לכבד את בחירתה של לאה?
שאלה זו אף אני שאלתי את עצמי ומצאתי שתי תשובות טובות: האחת, אין מדובר בפרטים מבישים, ולא בושה היא שמנעה ממנה לספרם לילדים, אלא רצון לגונן על קוראיה מפני מפגשים עם רוע, שכול ועצב; והשנייה, שאם אשלוף החוצה מסיפור חייה של לאה גולדברג את האירועים שעיצבו את אישיותה, יתקבל סיפור חיים חסר, שונה בתכלית, ובמידה רבה חסר פשר.
נדמה לי שכבר אלו שני נימוקים המניחים את הדעת, ועליהם אפשר להוסיף נימוקים נוספים. אפשר, למשל, שלאה גולדברג, לו חיה בינינו כיום, היתה סופגת את רוח התקופה (שבה הגבול החוצץ בין עולם המבוגרים לעולם הילדים אינו כה חד; שבה עוברות בישראל רוחות רעות של גזענות), ובהיותה אדם המהרהר לעומק במעשיו ונכון לשנות את עמדותיו, היתה מגיעה לידי מסקנה שלא זו בלבד שאין להסתיר מן הקוראים הצעירים פרטים, אדרבה, חובה עליה לספרם. גישתי, בעניין זה, משקפת את הגישה בת זמננו לשיח על אודות השואה, שהיתה, בימי גולדברג, בגדר טאבו ונושא מושתק שאין לדבר בו בנוכחות ילדים.
עם זאת, אתוודה, ההסתתרות מאחורי קולו של שומיש הקלה עלי מאוד. במידה רבה ראיתי בו מעין חבר דמיוני שעליו אוכל לטפול, כפי שעושים הילדים, את אשמותי ועוונותי. היותו דמות ערטילאית, ולמעשה יותר כינוי מאשר דמות מפותחת, אף היא שיחקה לידי שכן היא איפשרה לי להפיח רוח חיים באותה ישות, לציידה בקווי אופי ובסגנון דיבור כרצוני. ועדיין, נאחזתי בקיים, בקונדסיות ובנופכו האוניברסלי של השם, ובכל אלה מצאתי מייצגים נאמנים של  לאה גולדברג, על אישיותה רבת הפנים והסתירות.
שומיש, לדידי, היה על פי רוב, לאה גולדברג מדומיינת המשוחחת עם עצמה (לא פעם במילותיה שלה, שהעמדתי לרשותה מתוך יצירתה הענפה ויומניה). אך לא פעם נפרצו הגבולות וחשתי שאני היא המשוחחת ולעתים מתווכחת עם גולדברג, מתוך חירות שבה ניתן לשוחח רק עם המתים (כל כך רציתי, למשל, לשכנע אותה שאינה מכוערת כפי שהחשיבה עצמה).
כיוצרת מצאתי שלל רב בישות השומישית, באפשרויות הגלומות בה, ובייחודה, כדמות פנטסטית שנולדה דווקא בספר מציאותי שיש בו מחומרי חייה של גולדברג, בעת מגוריה ברחוב ארנון בתל אביב, הלוא הוא הרומן לילדים "נסים ונפלאות".

זה קרה באמת 1
את נסים ונפלאות, כמו גם את ידידַי מרחוב ארנון, קראתי בילדות, לא פעם ולא פעמיים, על כן דמויותיהם נחרטו בי. גם ההקדמות, לשני הספרים, נחרטו היטב (כבר כילדה חיבבתי הקדמות ואחריות דבר) ומהן למדתי כי "הידידים" מרחוב ארנון – התאומים רותי ויונה, אריה ותאנה, אורי מן הבית הכחול – הינם ילדים אמיתיים, בשר ודם, ואֵלו היו שמותיהם במציאות, בעוד שגיבורי נסים ונפלאות – ובראשם הילד נסים ואחיו הקטן אליהו – דמויות בדיוניות. לגבי יעקב'לה בן החמש, בן השכנים – הילד שבתשובה לשאלתו "ושל מי את דודה?" ענתה המספרת, בת דמותה של גולדברג, "של שומיש" – הנחתי שדמותו מבוססת על זו של ילד כלשהו מן המקורבים לגולדברג, או שהינה תמהיל של כמה וכמה ילדים.
אני עצמי ביקרתי ברחוב ארנון פעמים אין ספור. תכלית ביקורי הראשון, ואני עלמה שלא התרחקה מן הילדות, היתה, כמובן, לראות במו עיני את הרחוב מן הספר ואת הבניין שבו התגוררה לאה גולדברג. לימים זכינו, בני משפחתי ואני, לקשור חברות אמיצה עם משפחה מרחוב ארנון, וכך ביקורַי ברחוב היו לשגרה. בשביל שלושת ילדי, רחוב ארנון הוא, לפני הכול, הרחוב שבו גרים "הרובינפלדים", ורק אני, ביני לביני, מכנה אותם כבר חמש-עשרה שנה "ידידי מרחוב ארנון".
לא שיערתי שאזכה להכיר את מי מן הילדים "האמיתיים" שגדלו ברחוב בשנות השלושים והארבעים של האלף הקודם, ידידיה הצעירים של גולדברג שהונצחו בספריה. והנה, ממש לאחרונה, ושנה לאחר שהשלמתי את כתיבת הספר הזה שבידיכם, זכיתי להיפגש ואף להתיידד עם אריה אוריאל, יליד ברלין (1933), שילדותו עברה עליו ברחוב ארנון 15, קומה מעל לאה גולדברג (שהתגוררה בקומת הקרקע, ולא בזו השלישית, כפי שכתבה ב"נסים ונפלאות").
כשנפגשתי עם אריה לראשונה, בצהרי יום יולי לח בגינה שבקצה רחוב ארנון, התרגשתי עד מאוד למחשבה שלפני ניצב אריה, הילד המנגן בכינור, אח לתאנה המנגנת בפסנתר מ"ידידי ברחוב ארנון". במהלך הסיור המרתק שערך לי, ובעודנו משוחחים, נתחוורו לשנינו קווי הדמיון בינו לבין יעקב'לה. כמוהו, אף אריה היה בן חמש בשנת 1938, השנה שבה נתפרסם "נסים ונפלאות" כסיפור בהמשכים ב"דבר לילדים", ואף הוא נהג לבקש – וגם לקבל – מידי לאה, שוקולדה ועוגיות מעשה ידי צילה אמה, ולשאול שאלות. גילוי מרגש, ומפתיע אף יותר, נכון לנו בעודנו יושבים בחצר (מוזנחת וכעורה אך נהנית מרוח ים) תחת מרפסתה של לאה, במקום שבו ניצבו פחי הזבל של הבניין. "מאחוריהם," ציינתי, "הסתתר נסים, ונבהל מפני דודה של שומיש, כשזו השליכה עליו בטעות את שברי העציץ שנפל ממרפסתה בגלל עיטוש." אריה לא זכר את הפרט מן הספר, אך זכר שכאן, מתחת לאיזדרכת, בין פחי הזבל, נהג לשחק – ובכך, הבנו פתאום, כנראה העניק לגולדברג השראה בכתיבת הסצינה המפורסמת.

הדודה לאה שהם סמיט
אך תרומתו של הידיד הצעיר ליצירתה הספרותית של שכנתו לא התמצתה באלה. לא מן הנמנע כי הגינה הקטנה שניסה לטפח תחת חלונה הדרומי של גולדברג (שבה שתל, בין היתר, גזר מבושל), היוותה השראה לסיפור "הבית מס' 15" שבו זורעים רותי ויונה סוכריות. ועוד פרט מרעיש: גם יקינתון טיפח אריה באותה גינונת, ואלמלא מצאו ברחוב (סיפור משעשע בפני עצמו) ושתלו בגינה, אפשר שלא היה בא לעולם "פזמון ליקינתון" האלמותי – שיר שהושר לראשונה בפי מרים סגל, אף היא דיירת הרחוב. "על העץ הזה," הראני, "טיפסתי כדי להאזין לה שרה אריות מתוך אופרות."
בתום סיורנו, כשצעדנו ברחוב המוכר לי כ"רופין" ואילו אריה מתעקש לדבוק בשם הקודם "שבטי ישראל", נרעשתי למחשבה כי אך לפני שעתיים לחצתי את ידו של אריה, וכעת אני נפרדת מאריה-יעקב'לה-נסים, ואולי יונה, ומי יודע מי עוד?
התשובה נתקבלה עוד באותו השבוע, לאחר ששלחתי לידידי החדש מרחוב ארנון את כתב היד של ספר זה, ובלִבי לא מעט חששות. מה יגיד, הוא שהכיר מקרוב את גולדברג? האם יזהה את גולדברג כפי שראיתיה? כפי שראה אותה שומיש?
אריה, שעוד התגלה מאז כאיש תרבות וספר, כותב, ידען, בעל הומור דקיק וחד, פילולוג (כמו לאה!) ומה לא, כתב לי מילים יקרות, והוסיף וסיפר עוד על הילד שהיה, וחתם: "בשם ארבעת הילדים: יעקב'לה, נסים, אריה (היחיד שהתבגר) ו- שומיש.

שהם סמיט, כלת פרס ראש הממשלה לספרות, זכתה ב"פרס אקו"ם לעידוד היצירה לספרות ילדים ונוער" על כתב היד של ספר זה, המלוה באיוריה המרהיבים של נטלי וקסמן-שנקר.