יש הרבה מאד אלמנטים שמדברים אלינו בהקשר של המילה הכתובה, מחוזות הפנטזיה אותם היא מאפשרת, ההתעכבות וההרהור שנולדים מתוך הקריאה, ובאופן מיוחד, היכולת של מילים ומשפטים לשגר אותנו בכל רגע נתון אל מרחבים רחוקים ומלאי השראה.

האמנות העדינה של ההייקו מפליאה אותנו בהקשר הזה בכל פעם מחדש, האופן שבו מספר מילים בודד ומדויק מצליח לייצר סביבנו ערפל בדידות או שמש ערב, אגלי טל נוצצים באור ירח או ממטרי חורף דקים, ובעיקר, התבוננות בהירה וצלולה על העולם שמסביבנו, מושך אותנו לשוב ולקרוא בצירופים השקטים והמופלאים של השירה היפנית יוצאת הדופן הזו. לשמחתנו, ב30 ליוני נפתחת אצלנו סדנה לקריאה וכתיבת הייקו שתאפשר לנו להתעמק בצורת השיר הייחודית הזו וברקע התרבותי וההיסטורי שהוביל להווצרותה. בתור מעין הקדמה לסדנה,  דרור בורשטיין ואיתן בולקן, מנחי הסדנה, כותבים השבוע בבלוג על האהבה העמוקה שלהם לשירת ההייקו וליופי ולהתבוננות שהיא טומנת בחובה. 

הייקו סיפור פשוט

שירת הלילה של איסה / איתן בולוקן 

כל הלילה מסתכל
בידי המקומטות
ממטר סתיו
***
מוסיף אפלה
לעומק האפלה
עלה בודד

מהו הלילה עבור כותב שירים אלה? מהו הלילה עבור מי שכל יומו היה ללילה? מהו הלילה עבור מי שאיבד את יומו? כאלה היו לילותיו של קוביאשי נובויוקי (Kobayashi Noboyuki)  נזיר משורר, בן המאה השמונה עשרה, שכינה עצמו "איסה" ("כוס התה" , Issa ) עבורו, היה הלילה למרחב כתיבה ולמנוחה, ואולי מוטב לומר: למנוחה בכתיבה. לילותיו היו לכדי שדה געגוע – רגעים ארוכים של התבוננות כנה ושקטה. האובדן ליווה אותו כל חייו והיה מהגורמים המהותיים שעיצבו את אמנותו – שירת ההייקו.

כוס התה שלי

הכול היה קצר בחייו של איסה: הוריו מתו עליו בילדותו, בנו הראשון נפטר עם לידתו, אשתו נפטרה ממחלה קשה ושני ילדיו הנותרים (לאחר שהתחתן בשנית ובשלישית) נפטרו גם הם. הכול היה קצר בחייו של איסה ואולי בשל כך נטה ליבו אל צורת האומנות הקצרה ביותר, המכלה עצמה בכמה מילים.

הכול היה קצר עבור איסה, הכול פרט לחייו שלו – פרט ללילות הרבים בהם נותר ער בבקתת העץ קטנה בכפר הולדתו. באחד מאותם לילות כתב את השיר הבא, המכנס בתוכו כאב גדול בשלוש שורות קצרות:

生残り
生残りたる
寒さ哉

נותרתי חי
עדיין חי
הקור הזה

לכל אורך ההיסטוריה היפנית נחשב הלילה לזמן בו מתעוררים כוחות נסתרים בדמותם של שדים המהלכים ברחובות (בעיקר בקיץ) ותרים אחר קורבן. אך הלילה גם נודע כזמן בו נפגשות רוחות נאהבים שנפרדו בטרם עת וכעת ניתן להם להשלים עם גורלם. הלילה הוא מקום של כאב אך גם של רפואה, של פגישה אך גם של פרידה. רבים משיריו הקצרים של איסה תארו את הלילות הללו – אין קץ רגעי חשכה שלאורם כתב בבהירות כה גדולה.

lake-misaka-1f

 

אניה לבנה / דרור בורשטיין 

אֳנִיָּה לְבָנָה
קְרֵבָה וּבָאָה:
הָאָבִיב שׁוּב אֵינוֹ רָחוֹק

(רִינְקָה, מיפנית: יואל הופמן)

השיר זה מסיים את לאן נעלמו הקולות (מסדה, 1980), שירי הייקו וקואנים שתרגם יואל הופמן. כמו תמיד בשירת הייקו, אני מרגיש חובה להתנצל על כל פרשנות. הרי המילים כה ברורות. האוניה מתקרבת – האביב אינו רחוק. זהו כביכול מהלך לוגי, מא' נובע ב'. אבל עד לרגע כתיבת השיר ה"לוגיקה" הזו היא של אדם אחד בלבד, אוֹנוֹ רִינְקָה (1904-1982).
אולי הצבע הלבן שבמרכז השיר מזכיר לו את פריחת הדובדבן הלבנה ולכן את האביב. ואולי פשוט יותר, הוא רואה את הספינה (האם הוא ניצב על הסיפון או על החוף?), ומתוך תנועתה על המים נולדת תנועה אחרת, תנועה של זמן. ולמען האמת, זו לא תנועה "אחרת". תנועת הספינה ותנועת העונות (שהיא למעשה דרכנו לכנות את סיבוב כדור הארץ על צירו ביחס לשמש) לא רק קשורות בדמיונו של המשורר הזה, הן אפילו דומות. אפשר לדמיין את הספינה על הים ואז להרחיק את המבט ולראות את כדור הארץ נע לאט, נושא על גבו את האוניה הנעה, מתקרב לאִטו למקום ולזווית מול השמש שביפן יכנו בקרוב "אביב".
את האושר הדק הזה, העולה בי כל פעם כשאני נזכר בשירו של רינקה, האושר הצומח מן המעבר מהאוניה והלובן, לא אל האביב אלא דווקא אל אפשרותו המרומזת, איני יכול לבטא ולהסביר במילים. אבל אני מרגיש שהמילה החשובה ביותר בשיר הזה, מילת האושר האמיתית שעליה לא כתבתי כאן, היא המילה הקטנה, המוצפנת, "שׁוּב".