ריחוף בחלל / שירה לוי

כתיבה על מעשה הריקוד אינה סיפור פשוט. השילוב הייחודי ומעורר ההתרגשות של תנועה במרחב, מתח והרפיה, מוסיקה וצבע, נוטה להיעלם או לפחות להתפוגג כשמנסים לתפוס אותו בעזרת המילה הכתובה. בכל זאת, כמו בתחומים אחרים רבים כל כך, טוב שיש בעולם ספרים שמפרקים מעט את התופעה ומנסים לתפוס את ההיסטוריה והגיניאולוגיה שלה, לתעד רגעים מעוררי פליאה, פרטים קטנים או רעיונות עמוקים הצומחים מתוך הפרקטיקה המורכבת ועמוסת היופי של ריחוף בחלל.

כך למשל הכרתי באופן יסודי ואינטימי את פועלו יוצא הדופן של סרגיי דיאגילב, אמרגן ואיש תרבות נועז ובלתי נלאה שתחת חסותו הפך הבלט רוס לתופעה בלתי נשכחת אשר שינתה את פני התרבות המודרנית. הספר Diaghilev and the Golden Age of the Ballets Russes 1909-1929 המבוסס על תערוכה שהתקיימה במוזיאון ויקטוריה ואלברט, מתאר כיצד טיפח דיאגילב רקדנים שהפכו בעקבות עבודתם עמו לשמות החשובים בעולם המחול ומסביר כיצד נעזר דיאגילב בעת העיצוב והתכנון של המופעים עשירי ההבעה והמתוזמרים להפליא שלו באמנים מזהירים ונדירים כמו פיקאסו, מאטיס, סטרווינסקי, ראוול וסאטי. כתוצאה מכושר הניבוי האמנותי של האמרגן הקשוח ומהחזון היצירתי המקורי ופורץ הדרך שלו, מהדהדת עבודת הריקוד של דיאגליב באופן עמוק ומשמעותי בשיח התרבותי שמכירים כולנו עד היום.

 האופן שבו מתח דיאגילב מעט את הגבולות של עולם הבלט הקלאסי היה רק רמז למה שעתיד היה להתרחש בעולם הריקוד המודרני ולאחריו הפוסט מודרני. לאט ובהדרגה תפס הרעיון של כוראוגרפיה גמישה יותר ומלוטשת פחות למקובל יותר ויותר עד שכיום קשה לנו לתאר את עולם המחול בלעדיו. המעבר הזה העניק לנו מחול או תאטרון-מחול אשר מאפשרים מקום רב יותר לעולם התוכן הפנימי של כוראוגרפים ורקדנים, לצד מרחב המאפשר פרשנות אישית עמוקה של מעשה הריקוד על ידי אוהבי המחול באשר הם.

את המעבר המעניין הזה מתארת סאלי ביינס בספרה "טרפסיכורה בסניקרס". ביינס, שכתבה את הספר בשנות השבעים של המאה העשרים, מסבירה שם, דרך העיסוק בעבודותיהם של עשרה יוצרים מפורסמים מעולם הריקוד, את ההבדלים המשמעותיים בין מחול קלאסי למחול שהגיע בעקבותיו, כזה אשר נובע מתוך מניעים שאינם בהכרח אסתטיים או נרטיביים אלא בראש ובראשונה רגשיים ופנימיים ואשר מתכתבים לעתים עם המציאות החברתית בת הזמן במודע ובמכוון. הסקירה הברורה והמעמיקה שעורכת ביינס בספרה מאפשרת גם למי שאינם מכירים לעומק מושגים ורעיונות במחול להשתתף לרגע בתהליכים המורכבים ומלאי המחשבה שהובילו ליצירתן של כמה מרגעי הריקוד היפים והמשפיעים של העשורים האחרונים.

 לעומת התכנים התאורטיים המופיעים בספרה של ביינס, ספרה של לי ינור, מלא בתנועה עצמה. ינור, צלמת ישראלית שבילתה שנים רבות בפריז והיתה מיודדת עם היוצרת והרקדנית הנודעת פינה באוש, מציגה בספר התצלומים שלה רגעים רבים של מחול מנותק מהקשר. הרקדנים שמתעדת ינור נדמים כמרחפים בחלל ובזמן, הם רוקדים במרחב לא מזוהה שנדמה לרגע תת ימי ובזה שלאחריו חלומי ושמימי. העיון בספרה היפה של ינור מאפשר את ההחשפות לתנועה מתמשכת ועדינה אשר מקופלת בין דפיו הדקים של הספר ומאפשר הזכרות בכל מה שמרתק ומהפנט בתחושה המעורפלת והמזהירה אשר מלווה לעתים קרובות את מעשה הריקוד ועדיין קשה כל כך לקרוא לה בשם.

תמונת הכותרת: צילום של לי ינור