לפעמים אני שוכחת כמה קשה היה לי להיות ילדה. בדרך כלל אני נוטה לחשוב שחוויות הילדות שלי היו בעיקר פשטות וקלות. כשאני חושבת על זה באמת, לא מאד קשה לי להיזכר כמה זרות ובדידות היו כרוכים בתקופה הזו שבה מבוגרים דיברו לי מעל הראש וצחקו מדברים שלא הבנתי, כמה מפחידה ומוזרה היתה כל יציאה מהבית לטריטוריה חדשה ולא מוכרת, כמה חוקים וכללים וקודים נסתרים הייתי צריכה ללמוד בכל פעם שהגעתי למקום חדש. החוויה הזאת, של השנים הראשונות שלנו בעולם, היא כזאת שנדמה לי שרבים מאיתנו מפסיקים לספר לעצמנו עליה בשלב כלשהו בחיינו, במיוחד ככל שאנחנו מתרחקים ממנה ונתקלים בקשיים חדשים ובדידות מסוג שונה.

כנראה שזאת הסיבה שרבים כל כך מסיפורי הילדות שלנו מלאים באלמנטים שהם גם מפחידים וזרים, החל מן המכשפות והזאבים שבאגדות של האחים גרים, דרך היתומים הספרותיים הממלאים רבות כל כך מן הקלאסיקות שלנו ועד לצללים המאיימים שבחושך לפני השינה, עליהם נכתבו ספרים רבים כל כך. בעולם שבו מבוגרים רבים כל כך חושבים שרק כיף להיות ילד, טוב שיש סיפורים לילדים שמכירים גם בקשיים ובפחדים שקיימים בשלב הזה בחיינו.

כמובן שיש גם עוד צד לשנים האלה, צד פשוט יותר ומלא סקרנות ראשונית. צד שמזכיר לי את הציטוט הזה של מוריס סנדק: "פעם שלח לי ילד קטן כרטיס מקסים עם איור קטן. אהבתי אותו מאד. אני עונה לכל המכתבים שאני מקבל מילדים- לפעמים בחפזון רב- אבל לקחתי את הזמן עם מכתב התשובה הזה. שלחתי לו כרטיס וציירתי עליו ציור של יצור פרא. כתבתי, ג'ים היקר: אהבתי את מכתבך. אחר כך קיבלתי מכתב אמו של הילד, היא כתבה, “ג'ים אהב כל כך את המכתב שלך שהוא אכל אותו" זאת היתה אחת המחמאות הטובות ביותר שקיבלתי מעולם.”

הסיפור הקטן הזה של סנדק, מאייר מדהים ופילוסוף אמיתי, מזכיר שלצד הבלבול והמבוכה שבילדות, יושב גם רצון מלא כנות לחוות את העולם או לפחות חלקים חדשים ומרגשים מתוכו באופן בלתי אמצעי. רצון שיכול להתעורר תוך כדי דפדוף בספרים הצבעוניים של ריצ'ארד סקרי, שהילדות שלי למשל, היתה מלאה בהם. הספרים הרבים והעמוסים של סקרי מלאים במכוניות עשויות בננות, בתולעים חמודות שנוהגות בתפוחים ובהיפופוטמים ידידותיים עם עוגות יום הולדת יפות כל כך וורודות שבתור ילדה רציתי לקטוף מתוכן את הדובדבנים המכוסים קצפת ולאכול אפילו את גרסת הנייר שלהן.


כשחושבים על ילדות דרך הפריזמה של ספרים מן הסוג של סקרי או של אולה קונקה, לא קשה להבין מדוע הגעגועים אליה הם תופעה רווחת כל כך. אבל יכול להיות שהגעגועים הללו קשורים גם או אפילו בעיקר לצדדים הנעימים פחות של הילדות, או לפחות לתפר שבין הזרות לבין ההפתעה והסקרנות, לאיזו גילוי ראשוני שמערבב פחד ובלבול עם חידושים אמתיים כמו עוגות נייר, טירות קסומות וכיתות מעופפות.

נדמה שספריו המגוונים והמקוריים להדהים של מוריס סנדק, חושפים בדיוק את החוויה הבסיסית הזאת, את הגבול שבין המפחיד למרתק ולמפתיע. יצורי הפרא שלו, משפחות התנינים, ההרפתקאות של היגלטי-פיגלטי ועוד רבות מן הדמויות המקסימות והמסקרנות שברא, יושבים כולם על התפר שבין הצללים שמפחידים אותנו לפני שאנחנו הולכים לישון, לבין החלומות על כל מה שנוכל לעשות בעולם אם רק תהיה לנו אפשרות. סנדק, אינו מתחנף אלינו אף פעם, לא בתור ילדים ולא בתור מבוגרים, הוא אינו מספר לנו את הסיפור שהוא חושב שאנחנו רוצים לשמוע, או שוקע בנוסטלגיה מתוקה, הוא מנסה לספר לנו איזו אמת פופולרית פחות ומדויקת יותר על פחד וקושי, הרפתקה וחלומות.

גם ספריה היפים של סוזי לי מצליחים לתפוס את המורכבות הזאת בדיוק. לי, מאיירת קוריאנית יוצאת דופן, יוצרת, לצד פרויקטים אחרים שלה, ספרי ילדים ללא טקסט כלל. ספריה הנהדרים כוללים סדרת תמונות עשירות ועדינות שאינן זקוקות למילים. הרגש העולה מתוכן מדויק כל כך ומעורר הזדהות שנדמה איכשהו שהטקסט רק יגרע מן האיכות הייחודית שלהן. באיורים של לי יש משהו מן החוויה המקורית הזאת של גילוי וכיסוי, ספריה המוארכים והדקים אוצרים בתוכם את האיזון החמקמק שבין יופי ופחד. הם מכילים שמחת משחק והפתעה אבל אינם מסתירים את האזורים האפלים מעט או המאיימים שמסתתרים בחרכים של הילדות וגם של החיים.


כשחושבים על זה, אין כמעט ספר טוב בעולם שאינו עוסק בסוגיות הללו בדיוק, האלמנטים הללו של חרדה והתמודדות, פנטזיה ואומץ נוכחים כל כך בחיינו שנדמה שהם מסתננים כמעט לכל אספקט שבהם ובוודאי למקומות המפלט הבדיוניים שכולנו יוצרים לעצמנו. אבל יש משהו באופן שבו האלמנטים הללו מתבטאים בעולמות המאוירים של יוצרים כמו לי וסנדק, שהם ודומיהם מעניקים לנו את עולמות הפנטזיה הראשוניים ביותר שלנו, שפורט על מקום אמיתי מאד: המקום המפוחד הראשון שלנו שהוא גם המקום הכמהה הראשון שלנו. בהמשך, ניתקל בסופרים ואמנים חכמים ועמוקים מאד שיספרו ויציירו לנו את הנרטיב הזה שוב ושוב – כי נדמה שאנחנו צריכים לשמוע אותו כל פעם מחדש. אבל כנראה לעולם לא נשכח מי סיפר לנו את הסיפור הזה לראשונה. מי אייר לנו אותו בצבעים ברורים ומפתיעים ועדיין שומר לנו עליו בתוך ספר קטן ודק, למקרה שנצטרך לחזור אליו שוב ולספר אותו לעצמנו מן ההתחלה.