אני משתדלת לקרוא את כל ספרי הילדים שמגיעים אלינו לחנות. גם משום שזה הדבר ההגיוני לעשות והרבה יותר קל להמליץ על ספר שקראתי, אבל לא אכחיש שאני נהנית מזה הנאה מרובה. לי אמנם יש תירוץ מקצועי, אבל בשנים האחרונות נתקלתי בעוד ועוד מבוגרים שלא רק נהנים מלקרוא ספרי ילדים, אלא גם רוכשים לעצמם את הספרים המוצלחים במיוחד. אני לא מדברת על הורים לילדים, אלא על אנשים שפשוט מעריכים את הז'אנר הרחב הזה.
מה יש בהם, בספרי הילדים, שמושך אותנו אליהם כל כך? אם להתחיל בצד הטכני של העניין, הרי שמאוד קל ונגיש לקרוא ספרי ילדים. פתחת את הספר והנה, כעבור מספר עמודים הוא נגמר. גם נהנית מהאיורים, מהמסר הפשוט ומהדמויות החביבות וגם קיבלת תחושת הישג של סיום ספר בדקות ספורות, וכעת את פנויה להביע את דעתך עליו, לנתח אותו, לחשוב על ההשפעה שלו עליך, להחליט לגביו.

לכל אחד מהמרכיבים שמניתי יש מקום חשוב ברשימה הזו. האיורים מהווים יסוד משמעותי בכל ספר ילדים שמכבד את עצמו בשנים האחרונות. ראשית, כמעט אף אחד כבר לא מוציא ספר למבוגרים עם איורים, למרבה הצער. מעבר לזה, האיורים כבר מזמן לא רק מלווים את הטקסט, הם בדרך כלל מוסיפים לו רבדים נוספים ויוצרים פרשנות וקו עלילה משל עצמם בספר- ראו, למשל, את "נונה קוראת מחשבות" הכה נפלא של אורית גידלי. איה גורדון-נוי, בשיתוף פעולה עם הסופרת, נותנת לנונה חיים שלמים שקיימים רק באיורים: לולא האיורים, לא היינו יודעים מהו בדיוק מכשיר הקסמים שעוזר לנונה לקרוא מחשבות (המקל שאיתו עושים בועות סבון) והאיור הוא זה שממחיש לקוראים, לילדים ולגדולים כאחד, את הפער בין מה שאנשים אומרים לבין מה שהם חושבים.

מעבר לעיבוי של העלילה, מדובר בחוויה ויזואלית מרשימה. בעיקר בספרים שבהם הכותב הוא גם המאייר, האיור כמעט חשוב יותר מהעלילה. רק קחו לידיים את אחד מספריו של אוליבר ג'פרס- "הילד שאהב לאכול ספרים", "הבקבוק והלב", "הדוב שאהב לבנות מטוסים" ושות', את "מעבר לדלת יש שביל" החדש והיפה של גיל-לי אלון קוריאל, את "סעודה אצל המלכה" של רותו מודן או את "החתול שלי הכי טיפש בעולם" של ג'יל בשלה, ותבינו על מה אני מדברת. גם בספרים שבהם המאייר קיבל טקסט מן המוכן- יש היום ריבוי נפלא של סגנונות, שימו לב ל"שייקה גל אדריכל" שאייר דייויד רוברטס, ל"על זנבה של ארנבת" שאיירה שמרית אלקנתי, לאיוריה של עפרה עמית ל"פזמון ליקינתון". לא צריך להיות ילד כדי להעריך את זה.

ואם נשים לרגע בצד את האיורים, ישנן הדמויות הפשוטות, המתוארות ביעף, המעבירות מסר פשוט או חוויה אחת או פשוט משתהות איתנו על רגע קטן בחיים, בכל מקרה אנחנו נבין די מהר במה מדובר, החוויה תיקלט בתוך מספר עמודים, המסר יועבר, הקשר ייקשר. הרי לא לשווא אנחנו חוזרים לספרי ילדים וקוראים אותם שוב ושוב. גם אם אין להם ערך נוסטלגי ולא גדלנו עליהם, כותבי ספרי ילדים מוצלחים גורמים לנו להתאהב בדמויות בשניות, לדבוק בהן ולרצות לחזור אליהם, ואי אפשר שלא להזכיר בהקשר הזה את "תהיה בריא, מוריס מגי" של פיליפ ס' סטיד.
אותן דמויות פשוטות, שבתור ילדים השפיעו עלינו כל כך עד שתמיד נשמח לקרוא אותן שוב, רק עוד פעם אחת, גם העבירו לנו על פי רוב איזו אופטימיות, איזו חברות פשוטה, איזו דרך התמודדות חכמה, משהו שבתור מבוגרים הולך ומתרחק מאיתנו. כשלוקחים ליד ספר ילדים, בתשעים ותשעה אחוזים מהזמן הכול ייגמר טוב. נכון, יהיו קשיים בדרך, יהיו טובים וגם רעים, אבל הכול יבוא על מקומו בשלום, ועם זה- ממש קשה להתחרות.