אני כל כך שמחה שהכרתי את אן אליוט. אליוט, גיבורת הרומן "השפעה" מאת ג'יין אוסטן שתורגם לאחרונה מחדש לעברית, היא הגיבורה האחרונה של אוסטן שיצא לי להכיר. את ספריה של אוסטן התחלתי לקרוא בגיל ארבע-עשרה ולא הפסקתי מאז. קראתי אותם באנגלית בעותקים מתפרקים של הוצאת פנגווין ואז קראתי גם את התרגומים לעברית בעלי הכותרת המשתנות והמשונות לעיתים. בהמשך, יצא לי לקרוא אותם שוב -בדרך אידיאלית ומהנה במיוחד- עטופים בשדרות מוזהבות וכריכות דמויות עור.

בכל פעם שאני קוראת ברומן של אוסטן אני מופתעת. מופתעת שבכלל יש ספר שאני רוצה לקרוא פעמים רבות כל כך, מופתעת מן ההזדהות שלי עם הגיבורות העדינות שלה שהדמיון המעשי בין החיים שלי לשלהן כמעט ואינו קיים ובעיקר מופתעת מן העומק והמורכבות יוצאי הדופן המאפיינים את העלילה והדמויות אותן יצרה הסופרת הנודעת בחכמה רבה כל כך.

בבסיסם, נדמה שכל הסיפורים שכתבה אוסטן בנויים בעצם מאותם הרכיבים. בכל הרומנים יש גיבורה נבונה ומעשית שהגלריה הרחבה של הדמויות שמקיפות אותה גורמות לה, בשלב כזה או אחר, להתעמת עם שאלות הנוגעות למעמד, עצמאות, אהבה ובמיוחד עם שאלת הנישואין – סוגיה שתכריע את גורלה ותשנה את מהלך חייה. בכל העלילות של אוסטן יש מושא אהבה לא הגיוני או בלתי אפשרי שהופך בסופו של דבר לאפשרי וגיבורה שלומדת שדברים אינם תמיד כפי שהם נראים.

אבל כנראה שיש ברומנים של אוסטן הרבה יותר מסיפור התבגרות או עלילת אהבה עם סוף טוב. יותר ממאתיים שנה אחרי שיצרה אותן לראשונה, הגיבורות השונות של הסופרת המתבודדת בעלת האבחנות החברתיות החריפות, עדיין אהובות עד מאד ומעוררות הזדהות אצל קוראות וקוראים ברחבי העולם. הן מככבות בסרטים, במחזות,בספרי המשך והומאז'ים וכמובן בסדרות נהדרות מבית היוצר של הBBC.

יש סיבה שדווקא הגיבורות של אוסטן הן אלו שהילתן לא גוועה לאורך השנים. מעטים מאיתנו זוכרים את שמות הדמויות הראשיות ברומן של ג'ורג' אליוט או תומס הארדי אבל מליוני נשים ממוצאים ותרבויות שונות מתייחסות אל האחיות בנט, אל פאני פרייס או אל משפחת דאשווד כאל חברות קרובות ואהובות.

פעם חשבתי שהקרבה והחיבה הללו קשורות בקשר הדוק לעובדה שבסוף כל רומן של אוסטן מוצאות את עצמן הגיבורה או האחיות הגיבורות עם בחירי ליבן, כמו גם עם אחוזה מפוארת וכסף לכל החיים. אבל ככל שאני קוראת יותר אני מבינה שמעבר לקסם שבהליכות ביערות צפופים, רכיבה בכרכרות בין שדות רחבי ידיים וליקוט פרחי בר, הסוד של יצירות המופת של אוסטן נמצא ביכולת המופלאה ויוצאת הדופן שלה לקרוא ולפרש סיטואציות חברתיות. בספריה, אוסטן אינה מציגה רק שאלות טכניות לגבי עתיד ומשפחה, בחירה ומעמד, היא דנה בעצם בפרשנות, בכוונות, בטוהר לב, באכזבה והתפכחות. כלומר, בשאלות עמוקות ואמיתיות שכל אחת ואחד מאיתנו נאלצים להתמודד עמן לאורך תהליך ההתבגרות שלנו ובעצם גם בכל פעם שאנחנו חושבים לעומק על החיים שבחרנו לנו.

אן אליוט היא דוגמא נהדרת לתהליך הזה ואולי הגיבורה השלמה ביותר של אוסטן מן הבחינה הזאת. אן, שסירבה להצעת נישואין מקפטן וונטרות, אותו אהבה שמונה שנים לפני שמתרחש הסיפור, היא גיבורה שמודעת היטב למתרחש סביבה. כאשר אנו פוגשים בה, היא כבר מבינה, כמו שכולנו מבינים בשלב כלשהו בחיינו, את החולשות המביכות של משפחתה הקרובה, את הניואנסים הדקים אך המשמעותיים של מעמד וגינונים חברתיים ובעיקר את ההשלכות רחבות ההיקף שיש לקבלת החלטות מתוך חוסר נאמנות לעצמנו, החלטות שגם אם חשבנו כשקיבלנו אותן שאנחנו פועלים בהגיון ובאחריות, ימשיכו לרדוף אותנו עד שננסה לבחון אותן מחדש.

מה שיפה כל כך ב"השפעה" הוא שעל אף שהנושאים הללו שהרומן עוסק בהם ברצינות ובחריפות רבה כל כך, נושאים שמלווים פעמים רבות בחיינו בתחושות של אובדן ובדידות, אוסטן מצליחה לספר את הסיפור של הגיבורה שלה בחיוך. "השפעה" היה ונשאר רומן מהנה לקריאה, משמח, מעורר עניין ואפילו מתח (בניגוד לכל הגיון, עצרתי את הנשימה בפרקים האחרונים של הספר ולא נרגעתי עד שקראתי בעצמי את הסוף הטוב). מתוך כל הסופרות והסופרים האייקונים של הספרות המערבית, נדמה לי שאוסטן היא היחידה שמסוגלת לשילוב הייחודי הזה, היחידה שספריה מסוגלים לעורר בעוצמה כזו הנאה אדירה, חיוך רחב, מחשבה ביקורתית, התבוננות פנימית ואפילו סוף רומנטי.

נראה לי שאנחנו זקוקים לעוד ספרים רבים מן הסוג הזה, כאלה שאינם מתעלמים מן הכובד הסבוך של החיים שאנחנו נזרקים לתוכם ואחר כך בוחרים לעצמנו ומן הצד השני מזכירים לנו להנות גם מן התהליך המחשבתי ומן ההרהור הנלווים למציאות הזאת. בינתיים, עד שיתווספו עוד כמה קלאסיקות לז'אנר המאד ספציפי הזה, טוב שיש לנו את אוסטן והספרים הנהדרים שכתבה שמזכירים לנו את האיזון העדין הזה בכל פעם מחדש.