בתחילתה של הנובלה "הקיץ היפה" מאת צזארה פאבזה, עדיין לא יודעת ג'יניה, הגיבורה הצעירה, כמה ישתנו חייה. ג'יניה, שנדמה שעוד לא חוותה כמעט דבר בחייה, הולכת לחוות אירועים ומהפכות רגשיות, שינויים שקשורים בתפיסתה את עצמה, בכניעה שלה אל האהבה ובהבנה שלה לגבי טיבה המתהפך. את התהליכים הללו מתאר פאבזה בצמצום, בקווים ישרים וברורים. אפילו הנערות המצחקקות, כרי הדשא בהם מתהוללים הצעירים, בתי הקפה ההומים, עוטים כבדות ופיכחון שאינם זרים לפרוזה האיטלקית ואשר הולמים גם את אופיה העצור והמבולבל של ג'יניה בת השבע עשרה.

פאבזה מתאר בדיוק מפתיע את השלב המסוים בו נמצאת ג'יניה, בתוכו היא חשה את הרצון להיות חברה רשמית בעולם "האמיתי", לחשוף את מה שנמצא מאחורי הרמזים למיניות, מתירניות, עצמאות וחופש. הוא מתאר גם את הצד השני של אותו שלב, אשר כולל את ערפל הנעורים שג'יניה עדיין שרויה בו, היא רוצה ולא רוצה להישאר במרחב התמים והמגן שמאפשרים לה גילה וחוסר ניסיונה.

בסופו של דבר, כמו כל שלב לימינאלי, גם שלב המעבר מן הנעורים אל הבגרות חייב להגיע לקיצו, אצל ג'יניה זה קורה כאשר היא פוגשת את אמיליה, אישה צעירה המבוגרת ממנה במספר שנים, אשר מדגמנת בערום לפרנסתה. כאשר היא מתלווה לאמיליה פוגשת ג'יניה חבורת ציירים וביניהם את גואידו בו היא מתאהבת אהבת קיץ, אהבה שגם היא מבינה, על אף גילה הצעיר, כי היא קצרת מועד.

הקיץ היפה

כמה כיף ושחרור נקשרים בדרך כלל למושג הזה, אהבת קיץ. אפשר לדמיין שחקנים אמריקאים צעירים רצים על החוף ושרים בשני קולות על סיפורי אהבה קצרים ונעימים שדוהרים אל עבר סיום מתוק-מריר, טלנובות אוסטרליות ששוטחות את אהבות הנעורים של גולשים מחומצני שיער בפגישות טרנס- אטלנטיות. כמה שונה האהבה נוסח הוליווד מזו שבכל מקום אחר כמעט. שונה מאד מזו שבאיטליה של פאבזה, שונה מזו של ג'יניה.

ג'יניה אמנם מגלה במפגשיה עם גואידו את רטט האהבה, את החרדה שכלואה בגוף, את הפחד מאובדן תשומת הלב, אך היא יודעת למן תחילתו של הקשר שאהבה זו סופה שלא להתקיים והיא שמה את ליבה לאורך כל הנובלה גם לפרטים המבלבלים, הלא רומנטיים, השרירותיים של החיים. היא מגלה את מחלת המין של אמיליה, את החשש להריונה של רוזה חברתה לשעבר, את המועקה שבחיי המשפחה שמתבטאים ביחסיה עם אחיה הגדול סברינו, עמו היא גרה ובו היא אמורה לטפל כאשה טובה. היא מבינה כי הקיץ היפה הוא רק זה -קיץ יפה, שכבר מתערבב בקושי, באפלולית, בקור ובמבוכה של החורף שהולך להגיע.

סופה של האהבה, המסתתרת מן השמש בחדרים המוצלים, מעבר לאור הבוהק ולים הכחול, מחכה גם בנובלה היפה להפליא "נוכח הים" שכתב דוד פוגל. במהלך העלילה מגלים בני הזוג בארט וגינא כי גם האווירה הנינוחה ביותר, בעיירה ים תיכונית כפרית, אינה יכולה לכסות על הכמיהה למה שלא נמצא בהישג ידם, על חוסר הביטחון בגופם שלהם עצמם, על האלימות הנחבאת גם בתוך הנוף הציורי ביותר. בארט מתאהב התאהבות קצרה בנערה צעירה בשם מרסל, גינא מחוזרת על ידי גברים רבים ונבהלת עד עמקי נשמתה כאשר היא מגלה בעצמה רצון להיענות. הקשר היציב של בארט וגינא שאינו מכיל כל רע, החבורה העליזה של הנופשים האירופאים שהם רוקדים לצידם פוקסטרוט ושותים עמם אלכוהול, המים הבוהקים, השמש הבהירה והשעות שלהם נוכח הים, דבר מאלה אינו מציל אותם ואינו מכין אותם לפרידה שתתרחש בסופו של הסיפור.

שמש וים מלווים גם את סיפורה העצוב של עדנה פונטלייה, גיבורת הנובלה "היקיצה". בניו אורלינס הקיצית מבעד לריחות היסמין וריח התבשילים הקריאוליים, נגלית לנו דמותה המרשימה והבלתי נכנעת של אשה צעירה שמתאהבת גם היא התאהבות קיץ קצרה בגבר שאינו בעלה. ההתאהבות אינה מוקד הנובלה הקצרה הזו, אך היא מובילה את עדנה לגילוי עמוק ואמיתי לגבי חייה ובחירותיה. עדנה מבינה כי ההחלטות שקיבלה עד לאותה נקודה לא היו באמת החלטותיה שלה ומתחילה באופן כמעט בלתי נשלט לשנות את חייה, לא כמרד או מלחמה במישהו אחר אלא כתהליך עמוק ומורכב של גילוי עצמי. הקיץ השליו של עדנה פונטלייה מכין אותה בעדינות, בסבלנות, מוקפת ערסלים ובדי כותנה לבנים, לשינוי הגדול והעמוק של חייה. שינוי שיוביל אותה כמו גיבורות קלאסיות רבות כל כך אל סופה העצוב.

היקיצה

באופן מפתיע אולי, כל אחת מן הנובלות הללו נהדרות לקריאה ונעימות להפליא, השמש המלטפת, השחיות הליליות, המסיבות המעושנות, מציירות את ההפוגה הקצרה הזו שכולנו זקוקים לה, את המנוחה, הנשימה העמוקה שמכינה אותנו למה שיבוא אחר כך, למה שכמעט תמיד חייב לבוא אחר כך, הפכחון, כאב הלב, הבדידות. הקיץ של הנובלות הללו אולי מנבא רעות או מסתיר חלק מן המציאות, אך הוא גם ממלא אותנו בשמש ובשקט, צובר לאט את התובנות שיבואו, את השינויים שמתרחשים אצל כולנו באופן בלתי נמנע, מזכיר לנו משהו על מחזוריות, על כמיהה, גילוי עצמי ואובדן. מנחם אותנו עוד לפני שאיבדנו משהו.