המין השני / ציפי גוריון

לפני כמה שנים, איפשהו באמצע הלימודים, בקורס שעסק בסיפורת של שנות ה-80, הגענו לשיעור שעסק בסיפורת נשים. על הפרק עמדו אורלי קסטל-בלום וצרויה שלו, ואני, עוד בניסיון לפענח מה בדיוק אני חושבת, תהיתי אם בעצם בעידן הפמיניזם עוד אפשר להפריד ספרות נשים וספרות גברים ("ספרות" גברים נשמע מוזר, בדרך כלל מפרידים בין ספרות "רגילה" לבין ספרות נשים). הרי כשם שנשים כותבות אחרת מגברים, כך הן גם כותבות שונה זו מזו בדיוק כשם שגברים שונים כותבים אחרת זה מזה. עצם ההפרדה נראתה לי כמעשה שוביניסטי.

כשאמרתי משהו בקשר לזה המרצה חייך. הוא דיבר על סופרות שכותבות בדיוק כמו גברים (רונית מטלון, לדעתו) ואחרות שלא (צרויה שלו). בעיקר הסתמן מדבריו שסופרות שעוסקות בנושאים של זוגיות ואימהות הן סופרות "נשיות", מה שקומם אותי עד למאוד. יש לציין לטובת אותו מרצה שהוא דווקא שמח על הויכוח. בעיני, הסברתי, באותה מידה אפשר לומר שגרוסמן כותב באופן נשי.

מאותו מקום ממש נעשתה החלוקה של ספרים לקטגוריות ברשת בה עבדתי. רשת שבה, אגב, היה רוב נשי מוחלט. מדף אחד הוקצה ל"נשים וזוגיות" והמדף שתחתיו ל"מין ומגדר". שני המדפים היו מתערבבים לנו תדיר, אבל המדבקות הקטנות שסימנו אותם השאירו את הרושם שמי שתיגש למדף הנשים תחפש גם את ספרי הזוגיות, ושספרי הדרכה למין צריכים לשבת יחד עם ספרים שעוסקים במגדר. הרי הגיוני לגמרי ש"המשחק" של ניל שטראוס, ספר שמתאר את חייו ההוללים של מי שייסד מרכזי הדרכה לגברים שרוצים ללמוד איך להתחיל עם נשים בדרכים מפוקפקות מאוד, ישב לצד "המין השני" של סימון דה בובואר, לא?

ב"סיפור פשוט" קיים מדף נשים. לא סתם מדף, ספרייה מפוסלת בצורת גוף נשי, שעשוייה פח. ספרי העיון שעוסקים במובהק בנשיות ובחוויה הנשית מקבלים בתוך הגוף הנשי את מקומם, ומדובר באזור של החנות שגדוש ועמוס בספרים טובים. ה"הפרדה" היא מתוך קבלה ואהבה של החוויות שהן במובהק מנשים ושל נשים (כמו הספר החדש "נשים לגופן", כמו "מיתוס היופי" של נעמי וולף, כמו "נשים קוראות" של איריס פרוש וכמו ספרה של מרה אלטמן, “Thanks for Coming”).הבנתי שגם על אוסף הספרים בגוף הנשי שעשוי מפח, עברו כמה שנים טובות עד שהוסכם עליו בסיפור פשוט, והוא עדיין ממוקם בין ספרות הנוער לבין ספרי לידה, אמהות והורות…

לאחרונה, למשל, נוסף למדף ספר בשם "(מ)מוגדרות- אמנות והגות פמיניסטית", מאת טל דקל. הספר מציג את ההקשרים שבין הגות פמיניסטית לאמנות פמיניסטית לאורך השנים, דרך התנועה לשחרור האישה, ההתנגדות למלחמת וייטנאם, התנועות לזכויות אפרו-אמריקאים, הומואים ולסביות ועוד. בין האינטרפרטציה הכתובה-היטב של טל דקל לזיקות שבין ההגות לאמנות אפשר למצוא דוגמאות לאמנות פמיניסטית.

פמיניזם, מיניות, מגדר, נשיות, המדף הוא לכולם. המדף לא נוצר ממאבק, כעס או שנאה, הוא נבנה מתוך ניסיון להתייחס לכל הצורות השונות שלובש הסקסיזם בחברה, פיתוח תודעה ביקורתית רחבה ולקיחת אחריות על מקומנו במערכות הכוח השונות. כפי שמנסחת זאת בל הוקס בספרה "פמיניזם לכולם", בו היא מנסה להראות כי פמיניזם היא תנועה למען המשפחה והקהילה, למען האהבה והזוגיות, למען גברים ולא נגדם, וכי הפמיניזם אינה תנועה אנטי גברית כלל ועיקר, כי אם להיפך. הבעיה, לדעתה, נעוצה בסקסיזם, אשר כולנו – גברים ונשים כאחד – לוקחים חלק בשימורו. היא טוענת שהקישור הישיר ביותר של פמיניזם הוא לאהבת אדם באשר הוא אדם, לתחושת אחריות אנושית רחבה, ולשמחת חיים.

אינטראקציות מסוג זה מתרחשות בחנות מדי יום. בדרך כלל, כשנכנסת מישהי לחנות, אני שואלת "צריכה עזרה?" כשנכנס מישהו אני שואלת "אפשר לעזור?", כשהם מחפשים מתנות, אני מגלה לאט לאט מהי דמותו של מי שעומד לקבל את המתנה, ועל היחסים ביניהם. כשהם מבקשים המלצות, אני לומדת הרבה עליהם. אותו מקום נעים מגיע מתוך עיקרון, מתוך תחושה, מתוך מה שהדריך אותנו להקים את ספריית הנשים שלנו.