בעולם שמשתנה כל הזמן טוב להיזכר לפעמים במה שלא משתנה. כמו למשל קבוצות קטנות של משוררים ומשוררות שנפגשים אחרי שמחשיך, לפעמים בחדר מלא עשן, כאלה שקוראים האחד בפני השני שירים שכתבו כשהיו לבד, באיזו שעה חשוכה או רגע חשוב, שמייצרים מפגשים קבוצתיים גולמיים ומלאי רגש.

בשנים בהם התחלתי לאהוב שירה היה לי נדמה שקבוצות והתכנסויות מן הסוג הזה נעלמו, לפחות בסביבה הקרובה שלנו. גיליתי בקלות יחסית שירים שפורסמו מדי פעם בעיתונים הגדולים, ביקורות תקופתיות על ספרי שירה, כמה ראיונות עם משוררים, אירועי שירה קטנים שמילאו אולמות מוארים. אבל את החדר הרוחש, העמוס במילים ובהתרגשות של תחילת יצירה אפילו לא חיפשתי, לא באמת חשבתי שהוא קיים.

אבל אז ביום הראשון שלי באוניברסיטת תל אביב, מצאתי בכניסה לאחד הבניינים דף שירה בשם "קטע", דף זירוקס מצולם בשחור לבן שהכיל שירים ברורים ויום יומיים מאת משוררות ומשוררים שמעולם לא שמעתי עליהם קודם. רצה הגורל והכרתי אתענבר איצקוביץ, העורכת של הפנזין הצנוע, באחד השיעורים הראשונים שנכחתי בהם באותו השבוע. דרך ענבר וחברים נוספים מן האוניברסיטה, גיליתי דפים נוספים, חוברות שירה  ראשוניות, מהססות אפילו – במובן הטוב של המילה, כתבי עת קטנים שסביבם נוצרו חברויות, התכנסויות וערבי שירה שהשמועה עליהם התגלגלה מפה לאוזן.

נדמה שבשנים האחרונות יוזמות מן הסוג הזה רק הולכות ומתרבות. אחד מכתבי העת הותיקים יותר בתחום הוא "נפץ" חוברת שירה שיצר אמיר מנשהוף, גם הוא חבר יקר.“נפץ" אינו דבק באג'נדה אחת ספציפית אלא מתנסה בכיוונים שונים דרך התכתבות עם מקורות השראה מגוונים. חלק מן הגיליונות מכילים רק שירים של מנשהוף עצמו ואילו באחרים הוא מארח משוררים ומשוררות צעירים אחרים. את דף השירה "קטע" הוציאו עורכיו המסורים חנן בן סימון וענבר איצקוביץ' בעקביות אוהבת במהלך השנים האחרונות, הפרויקט האחרון מבית היוצר שלהם היה הפקת אנתולוגיית שירה בשם "תשקיף" אשר ערב מקסים לכבוד השקתו התקיים אצלנו בסיפור פשוט.

 

למרות חוסר היציבות שלהם בשנים האחרונות, אין מחסור בכתבי עת ספרותיים בארץ, ובכל זאת נדמה שיש משהו שמייחד דווקא את כתבי העת הקטנים הללו, יכול להיות שהעניין הוא שבכתיבה ובעשייה של הקבוצות הללו קיימת איזו כמיהה לשוב לתחום בו שולטת פשטות, על רמותיה השונות, בעולם שאינו פשוט כלל- כמיהה ובלבול שמשתקפים באחד השירים היפים שכתבה ענבר איצקוביץ':

"בן אדם
נמלים ממלאות את הריצפה
אין שתילים בחצר
שבוע והדברים מצטברים
בגדים, חול, שערות, כלים מלוכלכים

תשומתלב חמקמקה

סופשבוע והדברים נעלמים
בלילה חוטפים ילדה
בבוקר היא חוזרת

דוחפים את הכאב אחורה
אחורה אחורה אחורה
עד שמגיעים להתחלה שבה
אין כאב ואין שתילים"

את הכמיהה הזאת לחזור אל מקום ראשוני ובסיסי מלווה גם מאפיין נוסף, במקום חוברת בודדה אשר מופצת מדי פעם אל העולם, הפכו המיזמים הללו ללבבות של קהילות אוהבות מילים. החברים בקהילות המדומיינות הללו אוהבים את השירה עד כדי כך שהם מפיצים לבד, בסבלנות ומכיסם מילים ושורות מלאי תמיהה ורגש בכל רחבי הארץ. תוך כדי כך, הם מייצרים מרחב ספרותי אלטרנטיבי ויפה, הם נפגשים לעיתים קרובות בכדי ליצור ביחד, מתכתבים האחד עם השנייה, מערבבים את היצירה הספרותית שלהם עם תחומים נוספים כמו מוסיקה ופרפורמנס ובעיקר אינם פועלים לבד אלא רגישים כל העת אחד ליצירה של הסובבים אותם, לאופן בו טקסט אחד משפיע על אחר ושיר אחד ממשיך את הקודם.

לפעמים קהילות כאלה אפילו יוצרות ביחד את אותו הטקסט. זה קורה למשל, באתר השירה השיתופית "שתף" . הכוח המניע של כתב העת האלקטרוני הזה הוא אבנר עמית, אשר השתתף גם ב"קטע" וב"תשקיף". עמית, אשר הושפע מרעיון הרנגה היפני, מזמין את חבריו וחברותיו לכתוב במשותף, בין אם בפורמט אישי או וירטואלי, והתוצאה היא יצירות יפות ורגישות, שהמוכרת שבהם, אשר זכתה בזמן האחרון לתפוצה רחבה הרבה יותר ממה שניתן היה לדמיין, הינה "האו" – מחווה ליצירה "יללה" של אלן גינזבורג שנכתבה במשותף על ידי מספר רב של חברים.

נדמה שהקולות המחוספסים, מלאי הרגש, הכעס או ההתרגשות, בוקעים לעיתים באופן ברור וצלול יותר דווקא מתוך החוברות הדקות בשחור ולבן, אתרי האינטרנט ודפי הפייסבוק המשותפים.  כתב העת "מפגש" למשל, נוצר בעקבות של מפגש ממשי בין יוצרים שונים אשר מקדישים את ההתכנסויות שלהם לחוויות הקריאה ולהתעמקות ברעיון הטקסט ובמהותו שהתוצר שלהם הוא כתב העת עצמו. כתב עת חדש נוסף בשם"הבה להבא" מבית היוצר של עודד כרמלי ורעואל שועלי, פועל תחת מוטו אידיאולוגי מסקרן ולא שגרתי ומתייחס אל הרעיונות שמעסיקים את חברי המערכת (ניתן לקבל עותקים חינמיים אצלנו בחנות).

 

חוויות הקריאה ביצירות מן הסוג הזה דורשות לעיתים מאמץ רב יותר משאנחנו רגילים אליו, לעיתים הם ערוכים באופן רופף יותר מאשר טקסטים מוגמרים של הוצאות ספרים, לפעמים פשטות העיצוב וההפקה מבלבלים אותנו וגורמים לנו לחשוב שהתוכן והצורה זהים. אבל משהו במאפיינים הללו הופכים את הקריאה הזאת לקריאה מתרגשת, כזו שמאפשרת מעקב אחר תהליך הכתיבה, הכרות עם התפרים הדקים שמאגדים מילים ומשפטים לתוך יצירות הולכות ומתפתחות ובעיקר מעוררת געגוע וחיבה כלפי מה שהוא קהילתי, שיתופי ומבטיח.