באחד מן הסיפורים מתוך האנתולוגיה הגרפית Tales from Outer Suburbia מוצאת משפחה דלת אמצעים חצר פנימית סודית בתוך ביתם. חדר חבוי שמריח כמו חוץ אבל מסתתר באיזור פנימי של הבית שהם מעולם לא ידעו על קיומו. החדר החדש מאפשר להם קצת מרחב וחופש במציאות שבה הבית, השכונה ואפילו הארץ שהם גרים בה נראים להם צפופים ועלובים.

יש משהו בקריאה בנובלה גרפית או סיפור מצויר שדומה לגילוי של חדר סודי, לחשיפה של קומה נוספת בתוך הספר, במיוחד אחרי ששכחנו איך לקרוא סיפור שמלווה באיור. בעצם, אולי זה בדיוק הרגע שבו ההנאה מן הקריאה ביצירה גרפית היא שלמה במיוחד. הרגע שבו השלמנו לחלוטין עם העובדה שבספרים שלנו אין ציורים צבעוניים ומבריקים או אפילו איורים קטנים ועדינים בשחור ולבן. ברגע הזה אפשר לחוש לפעמים הכרת תודה על פתרון השאלה איך בדיוק ראו המחבר או המחברת את הסיפור שהם מספרים. בעולם שבו סיפורים הופכים להיות ממוחשבים, קולנועיים וטלוויזיוניים יותר ויותר, האופציה הנוספת של סיפור וציור שנועד דווקא למבוגרים שבינינו מאפשרת חוויה מעניינת וייחודית: תרגול של שפה ויזואלית אחרת, כזו שאפשר להתעכב עליה, לשהות במציאות שהיא מתארת עוד קצת, לפני שממשיכים הלאה.

הספר Tales from Outer Suburbia מאפשר בדיוק את החוויה הזאת. האיורים המקסימים והעדינים שהוסיף שון טאן לסיפורי הפרברים הפנטסטיים שלו, אינם מגבילים את הדמיון, להיפך, נדמה שלרגע הם מצליחים לשכנע אותנו כי יש בעולם באפלו מים שיודע תמיד לאיזה כיוון כדאי ללכת, סטודנט זר שנראה כמו שדון ומעדיף לישון במטבח של משפחתו המארחת ואייל שלג שמבקש מנחות מיוחדות. זה אינו הספר היחיד בז'אנר הזה המותח את גבולות המציאות, נדמה שכמעט ואין נובלה או רומן גרפיים שאינם עושים זאת. כמו חוברות הקומיקס המסורתיות, גם הנובלות והרומנים הללו מהווים מצע מתאים במיוחד לשינויים הקלים או העצומים שמבקשים מחבריהם ליצור בעולם שבידיהם.


האפשרויות הפנטסטיות הגלומות בז'אנר הזה רבות כל כך שנדמה כי כמעט חבל להשתמש בו בכדי לספר סיפור ריאליסטי לגמרי. ובאמת, יצירות מן הסוג הזה מלאות בדרך כלל בהגזמות שונות, צבע, הומור ואירוניה המתערבבים בסיפורים הפשוטים ביותר או בסיטואציות יומיומיות במיוחד. דוגמא מהנה מן הסוג הזה היא הסדרה "סקוט פילגרים" שיצר בריאן לי או'מאלי (מתוכה תורגמו שני הספרים הראשונים לעברית בהוצאת מודן). במסגרת הסדרה, מצליח או'מאלי, בעזרת הרבה הומור עצמי וטכניקת קומיקס המזכירה את המאנגה היפנית, להפוך את החיים התקועים של פילגרים למסע מצחיק ומלא דרמה. קל כל כך להזדהות עם סקוט פיליגרם הצעיר, העני והמאוהב באופן חסר תקנה, שהסדרה הפכה במהירות להצלחה מסחררת ואפילו לסרט פופולארי.

 

נראה שהבריחה מן המציאות על כל הקשיים שבה, היא מוטיב מרכזי ברבים מן הרומנים והנובלות הגרפיים. אצל שון טאן ובריאן לי או'מאלי הסטיות מהוות אלמנט מהנה או משעשע, אבל אצל יוצרים רבים אחרים עוסקות העלילות המצוירות במציאות קשה בהרבה, שנדמה שלעיתים אין דרך אחרת להתמודד איתה מלבד ההצגה שלה מחדש דרך אחד האמצעים הבלתי ריאליסטים ביותר, האיור המלווה את הסיפור. קיימות דוגמאות רבות ליצירות מן הסוג הזה, המפורסמת מביניהן היא "מאוס" של ארט ספיגלמן, רומן גרפי זוכה פרס הפוליצר, המתאר את זיכרונותיו של אביו של ספיגלמן מן השואה. דוגמאות נוספות לרומנים מן הסוג הזה הן: Burma Chronicles ,A Child in Palestine וכמובן "פרספוליס" המפורסם מאת מרג'אן סטראפי.

רומן גרפי יפה במיוחד מן הצד הזה של הז'אנר הוא אנדרומדה נרדמת שיצא לאור ממש בחודשים האחרונים. הספר, פרי שיתוף הפעולה של שני יוצרים צעירים: הדר ראובן ושחר גלק, מגולל את סיפורם העצוב והרגיש של שלל דמויות עירוניות אבודות ועזובות, אשר בין כולם קושר ילד קטן שמגיע מן הים. “אנדרומדה נרדמת" שייך לחלק הכבד והאפל של העולם הגרפי, הסיפור שהוא מספר הוא קשה ועלוב, ובכל זאת, במהלך קריאתו מתעוררת תחושה כי היה עליו להיכתב, כי המילים הפשוטות שמרכיבות אותו והאיורים המורכבים והעמוסים שלו מספרים לנו משהו מעבר לעלילה, משהו מפחיד ומנחם על מי שאנחנו.

אנדרומדה כמו כל ספר טוב שאנחנו קוראים, מכילים רבים מן הסיפורים האלה אמיתות גלויות וסמויות, הם מספרים לנו במילים של מישהו אחר דברים שאף פעם לא הצלחנו לנסח במדויק, דברים שידענו ושכחנו. רק שבנוסף למילים, קיימים בהם גם מפתחות ויזואליים מעניינים ויחודיים, ומדי פעם, אם יש לנו מזל, עוזרים לנו המפתחות הללו להסתכל על העולם באופן קצת שונה, למצוא את הקומה הנוספת, לגלות חדרים סודיים.