נדמה שיש משהו בסוף הקיץ ובחגים המתקרבים שמחזיר אותנו הביתה, גורם לנו להפנות את המבט אל הבית הפרטי שלנו. איכשהו, גם כשעוברות השנים, המושגים בית וילדות נשארים לעולם קשורים וצמודים בתודעתנו. לרוב, בית הילדות שלנו הוא מושג משתנה כל כך שלעיתים הוא נדמה כאותה תמונה עשוית קוים, מלווה בעץ ושמש, ובפעמים אחרות כמבנה עשוי חללים המרחף על פי תהום. נראה שכמעט אצל כולנו, מתקיים בבית שאנחנו זוכרים, שילוב מפתיע של נחמה וחרדה, קצת בדומה לאופן בו התכנסויות משפחתיות מעוררות שמחה וקוצר נשימה בבת אחת.

בית מורכב ומלא סתירות מהסוג הזה הוא הבית של "אני ג'ון", גיבורת ספרה של ג'מייקה קינקייד, אשר חווה בשנות התבגרותה המוקדמות את המתחים והכשלים שמתחילים להתגלע בינה ובין אמה. התובנות לגבי האופי התחרותי של הקשר עם האם והמעמד העדין שלה בקרב משפחתה, הופכים את המרחב הביתי המוגן שלה לתחום מאיים ומלא תהומות, כזה שאפשר ללכת בו לאיבוד בקלות רבה מדי.

לפעמים הבעיה המסתתרת בתוך הבית היא מסוג אחר לגמרי, הבית בספר "הפואמה הביתית" של אהרן שבתאי למשל, נדמה כתמונת מראה לבית של קינקייד. במסגרת הפואמה מנסה שבתאי לפרק את היומיומיות של הבית דרך האלמנטים הפשוטים ביותר שלו. נדמה לאורך הקריאה בשורות כמו "תפוח עץ / בדרום הדירה / החלל מחולק / למנוע שיעמום" או "על הארון / מנצנץ / מכסה מוזהב / של בקבוק משחה " כי מה ששבתאי מצליח לחשוף בניתוח הזה הוא רגעי שעמום דלים ויציבים בהם נשזרים רק לרגע חוטים פילוסופים דקים אשר נעלמים כלעומת שבאו אל תוך המרחב הדומם.

המציאות שמתאר שבתאי מוכרת להפליא, לעיתים קרובות, כשאנחנו מתרחקים מן הבית המקורי ומנסים לבנות לעצמנו את הבית הארכיטיפי, שזוהר באור עמום של הבטחה, הבית החדש שכל כך ציפינו לו מתמלא בשעמום, שעות של אפלולית מעיקה, תחושת מחנק, תקיעות ובעיקר, בהרגשה שזהו מרחב שקשה לעשות בו שינוי משמעותי.

בסוף קיץ התל-אביבי הנוכחי שלנו קיימות תזכורות בכל שדרה לזמניות של הבית ולמצוקות שבו. קשה ללכת ברחוב בלי לחשוב על כך שלפעמים צריך להתרחק מהבית שאנחנו לא רוצים, מן המקום הזה שאנחנו רק גרים בו ולא יותר. המקום ששמעון אדף מתאר אותו בספר השירה האחרון שלו "אביבה-לא" כך :

"וריח היקרעות הבשר
ידבק במדרכות, במחירי דירות
מאמירים, בבהמות הנושעים
באופניהם על קו החוף,

בהולם
הנחוש של תמסורות אלחוטיות.
דמך שהיא הלבינה שוט יקשוט-
מסרתי לחורבה את הקריה הזאת
שונאת לעניים, לגלמודים,
לבעלי החלומות."

אבל למרות העגמומיות של המציאות, טוב להיזכר שדווקא בגלל שהמקום שאנחנו גרים בו הוא בית מסוג כזה, קל יותר להתרחק לפעמים בשביל להשתנות, בכדי להבין שהבית שאנחנו נושאים על גבינו אינו הבית שנאלץ להישאר עימו לעד.
יחד עם הגילוי הזה, מגיע בדרך כלל גילוי נוסף, אנחנו מבינים שאין צורך או אפילו אפשרות להתנתק לחלוטין ממושג הבית הפנימי שלנו. הכמיהה אל המוכר והמנחם קיימת אצל כולנו, ואיכשהו, אם נרצה או לא נרצה תמיד נחזור למקום שהתחלנו ממנו. השאלה היא אם ניתן לחזור אחרת ועל ידי השינוי שעברנו אנחנו במהלך ההתרחקות, לשנות גם אותו.

התחושה הזאת מוכרת כל כך שאין זה מפתיע שהיא שבה וחוזרת בכל כך הרבה מסיפורי הילדות שגדלנו עליהם. סיפורים מלאים בגיבורים וגיבורות שעזבו את ביתם רק בכדי לחזור אליו אחרים אך מלאי געגועים. כמו וונדי – אמם של הילדים האבודים או אליס שנפלה למאורת הארנב בשביל לגלות את עצמה קטנה או גדולה יותר וכמובן דורותי, שכמו שכולנו יודעים, גילתה שלמרות רצונה להתרחק מביתה היא מתגעגעת רק אליו. היופי בכל הסיפורים הללו הוא שבניגוד לחיים שאנחנו מכירים, הסוף שלהם ידוע מראש: כל הגיבורות חוזרות הביתה עם סיפור חשוב ועם זיכרון צבעוני ומתעתע של המסע שהן עברו. בקיץ שלנו ובחיים שלנו, כל מה שאפשר לעשות זה את הצעד הראשון, לדעת לצאת לדרך בכדי שאפשר יהיה לחזור.