צריכה עזרה? / ציפי גוריון

צריכה עזרה? / ציפי גוריון

סיפור פשוט נובמבר 11, 2011

לפני כמה חודשים עזבתי את אחת מרשתות הספרים הגדולות לטובת החנות העצמאית. "סיפור פשוט". לא חסרו ציניקנים שהטילו ספק ברעיון לעזוב רשת לטובת עסק עצמאי, או כאלה שתהו אם לא מסוכן לעזוב כשחנויות עצמאיות לא נמצאות בשיא כוחן, אבל לי לא היה ספק: חנויות ספרים עצמאיות משכו אותי מאז ומתמיד. הטעם המיוחד של כל עובד שמשתקף באוסף הספרים של החנות, הידיעה שהכסף של הלקוחות לא משמן מערכת עצומה של שיווק ופרסום אלא מפרנס אנשים אוהבי ספר, כמוני. את אותה תחושה אני מזהה בפני רוב הלקוחות שמגיעים ל"סיפור פשוט".

כשעבדתי באותה רשת, המטרה הייתה ברורה: למכור. לא משנה אם מדובר בספרים או בפריטים אחרים בחנות, המטרה של כל מוכר, והקריטריונים שבעזרתם נמדד באופן אישי, היו מספר הפריטים שהצליח למכור לכל לקוח, העלאת הסכום שהלקוח התכוון להוציא ו"דחיפה" של ספרים מסוימים. ההנחיות הללו, יחד עם ההתעסקות הבלתי-פוסקת בהחלפת מבצעים, בניסיון להסביר ללקוחות זועמים למיניהם מדיניות לא-אדיבה לגבי כל מיני נושאים ובחניכה של עובדים שהתחלפו חדשות לבקרים הביאה אותנו, העובדים, למסקנה שבאותה מידה היינו יכולים לעבוד בחנות לצרכי בניין. מובן מאליו שגם בחנות עצמאית חשוב למכור, בכל זאת מדובר בעסק. אבל כשאת שותפה למחשבה מאחורי היעדים, ומדובר בתמהיל של יעדים מסחריים ויעדים חברתיים, כשאת חלק מצוות מיומן של נשים שכבר שנים עובדות באותה חנות, מיותר לציין שהתחושה שונה לגמרי.

מעבר לכך, העבודה ברשת הייתה מתסכלת מפני שכולנו - וזה נכון לגבי מרבית עובדי רשתות הספרים שפגשתי - אנשים משכילים, חכמים, נחמדים, בדרך כלל בעלי תואר ראשון, לפעמים שני, וללא ספק מוכשרים מכדי להתבזבז על עבודה שלפחות פעם בחודש גרמה לנו להרגיש מושפלים, תשושים, לא חשובים. לכולנו היה תירוץ, "אני כל הזמן מחפשת עבודה במקביל", או "זה רק עד שאסיים את הלימודים", או "רק עד שאתחיל ללמוד", אבל למעשה רובנו נתקענו שם הרבה יותר זמן ממה שתכננו.

אצלי, אם להכיר בעובדות, זה היה "עד שאסיים לכתוב את התזה". אבל חוסר היכולת בכלל להתחיל לכתוב את התזה נבע לא מעט מההערכה העצמית הנמוכה שמגיעה עם סוג העבודה הזה, שבו את נמדדת במספרים בלבד. מצד אחד, אם את מצליחה לדחוף לאיזו גברת עוד דיסק ב-49.90 ועוד ספר בישול ב-29.90 בנוסף לקניה, את זוכה להערכת ההנהלה, אבל איך את מרגישה עם עצמך אחרי חמש-עשרה גברות כאלה, שבוודאי יש להן דברים טובים יותר לעשות עם הכסף שלהן? מן הצד השני, אם רק עזרת לגברת לבחור ספר שמתאים לה ולא הצעת לה דבר נוסף, סביר להניח שינזפו בך על כך, גם זה לא עוזר במיוחד להערכה עצמית של מי שנסחבת עם התזה שלה כבר חודשים.

כשהציעו לי לנהל סניף, המצב קצת השתפר. אבל לאחר כמה ראיונות עם הדרגים הגבוהים, גיליתי כמה דברים: ראשית, ההנהלה סיקלה באופן לא הוגן וכנראה לא חוקי את ניסיונות העובדים להתאגד. שנית, המשכורת של מנהלות סניף מגוחכת לחלוטין. הרבה פחות מהציפיות הפסימיות ביותר שלי. אבל גרוע מכך, למעשה כבר תפקדתי כמנהלת סניף לכל דבר כשהחלפתי את מי שהייתה המנהלת שלי ויצאה לחופשת מחלה, כשכל ניסיון להעלות את הנושא של השכר שנשאר זהה נתקל בגיחוך. בהיעדר מילה טובה יותר, נפנפו אותי. גבו של הגמל כבר היה די קרוב לשבירה כש"סיפור פשוט" צצו ופשוט הושיעו אותי. אחרי חודש כאן נזכרתי כמה טוב לעבוד מוקפת בספרים, כמה מרווה לדבר עם אנשים על ספרים, כמה נעים כשלמישהו אכפת מה את חושבת, כשלמילה שלך יש משמעות. וגם, הגשתי את התזה.

חשוב לי להבהיר שאני לא חושפת בכוונה את שם הרשת שבה עבדתי בעיקר משום שכולן בדיוק אותו הדבר ואחת לא יותר גרועה מהשנייה. היחס לעובדים די זהה, המשכורת מעליבה, המחשבה שמניעה כל מבצע או כל ספר שצריך לדחוף מגיעה מאותו המקום. אין ספק שיש סניפים נחמדים יותר ופחות, אבל דעו לכם שבכל סניף ידי העובדים וידי המנהלות כבולות כמעט באותה המידה. לכן, חפשו לכם חנויות ספרים עצמאיות לקנות בהן את הספרים שלכם. ישנן עוד כמה כאלה וכדאי לכם לעזור לשמר את האווירה המיוחדת שלהן, את היחס המיוחד בין הלקוח למוכר. למעשה, בפעם האחרונה שנכנסתי ל"סיפור פשוט" כלקוחה עם חברה שעבדה איתי, התפעלנו בקול מהמבחר ומהעיצוב של החנות ואמרנו "הלוואי שהיינו יכולות למכור את מה שאנחנו אוהבות". כשהמוכרת שאלה אותנו מה אנחנו כן מוכרות וענינו "ספרים", זה הוביל לשיחה שבעקבותיה אני פה היום, ב"סיפור פשוט".

יש לי עוד הרבה לספר. על בחירת הספרים המוצגים על המדף ובחלון הראווה, על יחס הלקוחות, על הספרים עצמם. הפינה הצנועה הזו תהיה המקום שלי לעשות את זה, יחד עם המלצות על ספרים ושיתוף שלכם במתרחש כאן.