אני זוכרת את שנת המעבר בין ספריית הנוער לספריית המבוגרים במתנ"ס השכונתי שלנו. זאת היתה תקופה מבלבלת. הרגשתי מבוגרת מדי בשביל לקרוא ספרים של אניד בלייטון או דבורה עומר אבל לא ידעתי עדיין להבחין בין הג'פרי ארצ'רים לבין האמיל אז'ארים של העולם הלא מוכר בקומת הקרקע של הספרייה. כך שבעודי מגששת בין גילויים תרבותיים מרעישים לבין עלילות מופרכות וסצנות סקס ספרותיות שלא הלמו את גילי הצעיר, חזרתי שוב ושוב לטריטוריה מוכרת ואהובה, באותה שנה קראתי פעם אחר פעם את "האסופית", "אן מאבונלי" ו"אן שרלי הנערה מן האי".

 

את "האסופית", שהודפס לאחרונה בעריכה מחודשת, אני יכולה לקרוא מתחילתו ועד סופו גם היום, הצרות בהן מסתבכת הגיבורה אן, הדמיונות המוגזמים והמפותחים שלה, החכמה והנחישות שהיא מפגינה, משכנעים אותי ומדברים אלי עכשיו באותו אופן בו דיברו אלי כשהייתי בת שתים עשרה, מזכירים לי שאולי שלב המעבר מילדות לבגרות לא באמת מסתיים לעולם.

"האסופית" אינו הספר היחיד שעוסק במעבר המהותי הזה. אן שרלי היא חלק מרשימה ארוכה ומכובדת של יתומים ויתומות ספרותיים שמצאו את עצמם לבד בעולם ונאלצו לברוא את עצמם מחדש בדמות מבוגרים צעירים השולטים בחייהם. זהו תהליך משותף לאוליבר טוויסט, אנני, הנסיכה הקטנה, לורד פונטרלוי הקטן, טום סויר, היידי בת ההרים, הארי פוטר ועוד דמויות אהובות רבות ומגוונות. כל אחד מן הגיבורים והגיבורות הללו התמודד עם תקופת המעבר מילדות לבגרות באופן שונה וייחודי, אך לרובם משותפים המלחמה שהם נאלצים להלחם ברוע פנימי או חיצוני והגילויים הנחשפים בפניהם תוך כדי תהליך לגבי האני הנסתר או העתידי שלהם.

מבין כל הדמויות הנפלאות הללו נדמה לי כי אן שרלי היא הינה אחת הגיבורות העצמאיות והמעמיקות ביותר שנוצרו אי פעם. היא אינה נאבקת ברוע עולמי שטני במיוחד או אפילו נאלצת להתמודד עם מבוגרים אטומים המבקשים את רעתה, היא בסך הכל צריכה לחיות כל יום מחדש ולהיות בסדר. על אף כל הכאב והסבל שכבר ראתה בחייה הצעירים, אן מצליחה לבנות חיי נפש עשירים ומלאי דמיון וללמד את עצמה במרץ את כל מה שפספסה בצעירותה. היא אינה תמימה או עיוורת לכובדם של החיים ובכל זאת בוחרת לראות את מי ומה שהיא נתקלת בו בעיניים סקרניות ואוהבות.

גיבורה קלאסית נוספת אשר חווה מעבר דומה בצורה צבעונית ומרתקת היא דורותי גייל, גיבורת "הקוסם מארץ עוץ". דורותי, אשר עוזבת את בית דודה ודודתה, מגלה לאורך מסעה גילויים מפתיעים על חכמה, אומץ ואהבה ועל הפער בין איך שהחברה תופסת אותם לבין הביטויים הממשיים שלהם במציאות ואצל האנשים שהיא קרובה אליהם. במקביל לדמויות המשעשעות ולחבלי הארץ הפנטסטיים בהם היא נתקלת, דורותי חווה גם חוויות מפחידות וטראומטיות, כתוצאה מכך נראה שהיא מבינה באופן עמוק ואמיתי את השינויים שמתאפשרים על ידי המרחק מן הבית אבל גם את הגעגוע הפנימי העמוק לשוב אל הביתי והמוכר.

לעומת דורותי, למאיה, גיבורת הספר "מסע אל ים הנהר", שכתבה אווה איבוטסון אין לאן לחזור. מאיה יוצאת למסע מאנגליה אל נהר האמזונס שם מחכים לה קרובי משפחתה הרחוקים שאינם מקבלים או מעריכים אותה. במקום להיאבק בכדי לחזור הביתה, מאיה נאבקת בשביל לבנות לעצמה את ביתה החדש במקום הכי מפתיע והכי רחוק מביתה המקורי. היא אינה מפחדת מהג'ונגל, אינה נרתעת מלרכוש חברים חדשים מקרב בני המקום ומחליטה לבנות לעצמה משפחה אלטרנטיבית שאינה מזכירה במאום את המשפחה צרת המוחין והקולוניאליסטית אליה היא קשורה בקשר דם.

ההרפתקאות של אן, דורותי ומאיה מהנות לקריאה בכל גיל, התרגומים החדשים וההוצאות המוערות שיצאו בשנים האחרונות הופכות את הספרים הללו למתאימים במיוחד עבור קוראים מבוגרים שלא הספיקו לקרוא אותם בצעירותם או לאלה אשר מתגעגעים לפנטזיה המזוקקת הזו שיש בה כל כך הרבה אלמנטים אמיתיים של פחד ושינוי. כל אחת מן הגיבורות שבסיפורים הללו משקפת באופן אחר את התהליך הפנימי שנדמה שכולנו ממשיכים לעבור לאורך שנים. מתחת להתרחשויות המסעירות ולהרפתקאות המצחיקות מסתתרת גם ההזדהות הבסיסית שלנו עמן. הידיעה הסמויה, שיום אחד, אם עוד לא עברנו חוויה דומה, גם אנחנו כמו הגיבורות נבין את בדידותנו העצומה בעולם, נחווה קשיים וסבל שלא באמת צפינו להם ונאלץ לברוא את עצמנו מחדש בעזרת הכלים היחידים שיש לנו, כלים שמאיה, דורותי ואן השתמשו בהם בתבונה כה רבה, ההחלטה שלא לפחד, האמונה שלנו בעצמנו והאמונה שלנו בעולם.