רפסודה צפה על מים מתגלגלים, הרים נמוכים, פירות בוסר ושברון לב ארוך ומתמשך. כך מצטיירת בדמיוני ילדותה של לאה גולדברג אחרי קריאה בספר “נערות עבריות”. ילדות משובצת בביקורים בעיירות נופש יחד עם משפחתה. מלאת לימודי עברית בבקתות העץ שעל שפת הנהר. קווי האור מסתננים מן החרכים, מכתבים קצרים, ספר ביום, יומנים מלאים כמיהה אל מה שקראה לו "המגדלור", “השביב"– היצירה העברית אליה היו מועדות פניה.

כמה רחבה הפכה היצירה הזאת שגולדברג הקיפה בה את עצמה, כמה עמוק ורחב פועלה הספרותי. עמוק כל כך שנדמה כמעט שניתן לדבר עליו עד אינסוף.
לעקוב בהתמדה ובאטיות אחרי מאות היצירות שעוררו בה השראה, אחר העשרות הרבות של הקלאסיקות האירופאיות שחקרה ותרגמה במסגרת עבודתה באוניברסיטה העברית ובמסגרת הקריירה העיתונאית שלה. להתפעל מהדמיון והשעשוע בספרי הילדים הנהדרים שכתבה, מלאים בשוקולד וקופים, איילות ויונים. להתרשם מן העומק הספרותי והאומץ האוטוביוגרפי שמסתתרים ביצירות הפרוזה הייחודיות שיצרה וכמובן, לשקוע במילים, במים הזוהרים, בירוק הירוק ובסלילי העשן שבשיריה, שיריה שמשוקעים כבר בהוויה הלשונית והתרבותית שלנו כאילו היו קיימים שם מאז ומעולם. כל כך הרבה נארטיבים שונים נפרשים ומשתרגים בספרים, בשירים, במחזות שכתבה, משל היתה לאה גולדברג יותר מאשה אחת, כאילו הצליחה להסתכל על עצמה מפנים ומבחוץ, להתרגש ולהתפכח מן האהבה, מן הטבע, מן העברית, ממדינת היהודים. לא כתהליך לינארי ארוך ונוקשה אלא כחלק דינאמי וסבוך של מי שהיתה בכל רגע נתון: אשה חושבת ויוצרת שהעמיקה לתפוס את מה שראתה וחוותה, שחששה מן המלה הכתובה אך גם השתמשה בה במיומנות יוצאת דופן ומפעימה. שראתה את הכפילות, את הריבוי, את החמלה והשעשוע בכל תחום שבו התבוננה.

אין עוד משוררת שאני מצליחה לחזור לשיריה שוב ושוב באופן דומה, היו תקופות שונות בהם ספר הכיס הקטן של שיריה – “זוטא”, שנשאתי איתי בתיקים ובכיסים, הזכיר לי את מה שבכלל לא ידעתי עד הסוף אז ואולי איני מבינה לחלוטין גם עכשיו, על הטבע, על כאב האהבה, על זכרון הגעגוע. לפעמים היה נדמה לי כי העולם כולו שוכן בשיריה של לאה גולדברג: רגעי נשיקה ורטט עטופים במלנכוליה מעושנת של "טבעות עשן", כפריות רעננה ועצובה מלאה שיבולים ירוקות עיניים, ניחוח קציר גאה ובדידות עצומה בשדות רחבים, געגועים לכנסיות גבוהות שטות במים המלוחים של הים התיכון, נוגעות בשמיים הבהירים.

גם היום נראות לי המילים של לאה גולדברג כמו מעגלים הולכים ונפתחים, אחרי שחשבתי שהבנתי את כולם אני מגלה פתאום שאפשר להבין יותר, שונה, הפוך. השירים מוסיפים משמעות ועומק והפרוזה מתארת באומץ ובבהירות קשה את מה שמסתתר מאחוריהם כמו סוד. הרומן הראשון שפרסמה גולדברג היה אוסף מכתבים בדיוני בשם "מכתבים מנסיעה מדומה" אשר נפתח כך:
"אתה, אולי גשם אינו יורד, אבל החלונות זוכרים את הסגריר. וקר. אני רואה את גב נושא המכתבים. הוא נכנס אל הבית שממול. תיבת הדואר שלי ריקה כרגיל: מילות האהבה המעטות ההן העלולות לפתוח לפני את גבולות הארצות הזרות לא נכתבו עדיין. אני עוד פה. עוד לא נסעתי. אך אני נפרדת ממך, אף כי גם אתה פה. אולי אפילו בחדרי. הלא אפשר לעצום לשעה קלה את העיניים, לשמוע את רעד התנור הבוער ולחשוב שזהו המסע שלי, שאני כבר נסעתי. הלא כך הוא- נסיעה ספרותית גם בה יש הרפתקאות וחוויות.”

 

מכתבים מנסיעה מדומה
כמה אומץ, אני חושבת, צריכה היתה גולדברג הצעירה בכדי לכתוב רומן מלא מכתבים על אהבה שכשלה אשר במרכזו גיבורה בת דמותה, כמה תעוזה לא לחשוב על ההשלכות, על כל האנשים הרבים שיקראו, אותה עצמה. אומץ ששוכן גם ביצירות הפרוזה האחרות שכתבה, יצירות חושפניות, כמעט פוצעות בישירותן. אפרסקים וערמונים, דיו רעיל ונסיכות כלואות בגנים גבוהים, עלילות אהבה כושלות, פחד מן השגעון ועוצמת כבלי המשפחה, האב והאם, חגים וממלאים את סיפוריה הקצרים ואת הרומן "והוא האור". זאת הסיבה שהאהבה הרבה שרבים כל כך רוחשים למשוררת ולסופרת חדת המחשבה ובהירת הרגש – אחת האמהות הספרותיות הגדולות שידענו, כל כך ברורה לי, כל כך מובנת. כי מה שהשאירה לנו לאה גולדברג דומה מאד למה שכותבת בת דמותה לאהובה הנמוג ב"מכתבים מנסיעה מדומה":
מילות אהבה שאינן צריכות להתחשב בגבולות הפחד, מסעות בחלל החדר, שיחה מתרחקת ומתקרבת, נסיעה ספרותית עמוסת געגוע, חולת אהבה, גדושת הרפתקאות וחוויות.