כמה השתנה העולם מאז שמסע היה כרוך בשנים מאובקות של הליכה במדבר אינסופי, מכות שמש וכוויות ברגליים. מכוניות נוצרו, טיסות טרנס-אטלנטיות התחילו לחצות יבשות, שיחות סקייפ נכנסו לחיינו, ועדיין, בתודעה הקולקטיבית שלנו נדמה שרעיון המסע קשור בקשר ברור ובלתי ניתן להתרה למושג החמקמק והמפתה – חופש.

הרומנטיקה של סיפור הנדודים ושבירת המסגרות עדיין מהדהדת בנרטיבים החברתיים והתרבותיים סביבנו ונדמה כי בכל דור מחדש אנחנו מנסים ומנסות לחשוף אמיתות פנימיות וערכים חיצוניים בעזרת מסע משלנו.
מטען כבד מפריד בין סיפורי הגירה לבין סיפורי מסע אבל מוטיב החופש עובר דרך שניהם, מעורר תקווה ומבטיח עתיד חדש ופתוח. בניגוד למסע ההרפתקני, במהלך מסע המעבר ליישוב של קבע, הפנטזיה על ההתחלה החדשה נתקלת לעיתים קרובות בקירות המוצקים של המאבק היום יומי להתקיים ולהסתדר, בסופות חול שלא צפינו ובהבנה שארץ חדשה כנראה לעולם לא תהיה הארץ המובטחת. לעיתים קרובות קו הגבול הזה בין המסע לעבר הלא נודע ובין המעבר לתקופה חדשה בחיים הוא מטושטש ולא ברור, אבל מדי פעם, כמעט במקרה, אפשר להיתקל בתיעוד של הנקודה הזאת ממש.

כנראה שלא במקרה נקרא ספר תצלומיו של זאב אלכסנדרוביץ שהוציא המוזיאון היהודי של גליציה "חולות נודדים". הספר מאגד את התצלומים בהם תיעד אלכסנדרוביץ את תל- אביב של שנות ה-30. תל אביב שניבטת מן התצלומים הללו היא סחופת חול, כמעט ארעית. כשמביטים בה כך, נדמה שאפשר כמעט לשמוע ברקע את לאה גולדברג מספרת על ריח הים שהיה לה אז ועל ציקלוני הנוסעים ברחובות. לרגע, אפשר כמעט לדמיין את הים עולה על גדותיו ושוטף אותה כליל. בתצלומים הללו בולט דווקא החלל הריק, הטבע שעוד לא הוכרע על ידי המלט והאספלט. דמותה של אחוזת בית המתפתחת מצטיירת כאילו לא היה קיים סביבה דבר לפני שנות ה-30, עד כדי כך שבנקודה הזאת בזמן לא היה מופרך לחשוב על מצב שבו המהגרים שבתמונות, אלה שנדמה כי כמעט טובעים בחול, היו מחליטים שכל האפיזודה הזו היא רק מסע ארוך מאד ומחליטים לחזור הביתה מלאים רשמים וחוויות.

תל- אביב בספרה של פראנס לבה-נדב "שטח משותף" כבר שונה לחלוטין מזאת שתיעד אלכסנדרוביץ. הספר מאגד תמונות שצילמה לבה-נדב בעיר החל מ 1988 ועד 2010 וכולל רק תצלומים של שטחים משותפים: חדרי מדרגות, חצרות, מבואות של בניינים. אין אנשים בספרה של לבה-נדב וכל התצלומים הם בשחור ולבן כך שלא רק שניתן להתמקד בבניינים ובמדרגות, לחקור לאט את פגעי הזמן והתושבים במרצפות ובמעקים, אלא שניתן כמעט לדמיין שזוהי תל אביב פוסט אפוקליפטית. מרוקנת מתושביה, שבויה בעבר. הרבה עצב יש באוסף התצלומים הזה, ובנוסף, קיים בו איזה לחש של ביקורת על היחס שלנו לשטח המשותף שלנו, על מה שנוצר מן ההשתקעות שלנו בתל אביב שכבר עומדת יציבה, על מה שבנינו והרסנו.

 

 

כשמעיינים בספרה של לבה- נדב לא קשה להבין מדוע ישראלים רבים כל כך חולים במחלת הנדודים, אפילו בלי קשר למציאות המורכבת והלעיתים בלתי נסבלת שאנו מתמודדים עימה. הבלאי וההתפוררות של היום יומי לא יכולים שלא להזכיר לנו את הכמיהה האנושית האוניברסלית לעזוב הכל מאחורינו ולצאת להרפתקה, למסע שיוביל אותנו רק למקומות טובים או לפחות יזמן לנו אירועים חדשים מעניינים. מסע כמו של קרואק ב"בדרכים" או של פול סיימון ב"אמריקה", כזה שאנחנו לא יודעים לאן יוביל אותנו, שמחדד את החושים ומרחיב את נפש. אבל כמו מסעות ארוכים במדבר, כנראה שגם מסעות מן הסוג זה הם כאלה שאי אפשר לשחזר.

הספר America By Car של לי פרידלנדר מהווה שיקוף ברור של השינוי הזה. פרידלנדר שבילה שנים רבות מחייו בתיעוד שטחים ומרחבים משותפים בארצות הברית, אסף בספר זה רק תצלומים שצילם דרך חלון מכוניתו, הוא מציג את הנופים המוכרים של ארה"ב בשחור לבן ברור ובוהק. נדמה שעבודתו היא מעין מחווה לroad trip המיתולוגי שכבר לא יחזור. אין מגע בלתי מתווך בתצלומיו של פרידלנדר, כל פריים ממוסגר גם בפלסטיק שחור ומראות צדדיות. הספר שלו נקרא כמעט כקינה על אובדן המרחב, על ההגבלה הפיזית והרעיונית שהעולם המשתנה שלנו מגביל אותנו, על הניתוק מן הטבע והחוץ ועל החופש המדומה שנדמה לנו שמכוניות, מטוסים ומחשבים מאפשרים לנו. על המרחק שלנו מעצמנו. כשמתעמקים בכל התיעודים הללו בשחור ולבן, בשרידים של העולם הישן ובמגבלות של החדש, טוב להיזכר שאין לנו באמת מחויבות להיכנע לחוקי התיעוד הללו. שיש לנו את אפשרות ליצור לעצמנו גיאוגרפיה פרטית, תיעוד של המסעות שהיינו רוצים לחוות, של הפנטזיות שיכולות להתקיים במרחב המדומיין, מרחב שיש מי שמרשה לעצמו ליצור אותו בלי להתחשב ב"חוקים" של המציאות.

בספר תצלומיו It’s Beautiful Here, Isn’t it… יוצר לואיג'י גיירי בדיוק את המרחב הזה. גיירי, שפעל באיטליה בשנות ה-70 השפיע השפעה מכרעת על התפתחות הצילום האיטלקי. יצירותיו משלבות תיעוד מצולם ואלמנטים פנטסטיים. היופי שביצירות הוא בעדינות ובמורכבות של הפנטזיה כפי שהיא מעורבבת לתוך המציאות, לא מדובר ביצירות סוריאליסטיות עזות צבע ומבע אלא בשינוי קל של התיעוד היום יומי, הוספה קטנה, שינוי זווית, הדבקה של מימד נוסף על העבודה המקורית. העדינות המחושבת הזאת משרה אווירה של חלום הנמצא בהישג יד, מציאות, שכפי שגיירי תיאר אותה, המזכירה לנו את ההרפתקה הגדולה שבמחשבה והתבוננות. גיירי אינו האמן היחיד שהשתמש בטכניקה מסוג הזה כדי לייצר את המציאות שהוא רצה לחוות אך הוא אחד היחידים שמצליח לייצר את הדימויים שלו בנינוחות וטבעיות שכזאת. אחד מהאמנים הייחודיים הללו שגורמים לנו לפקפק לרגע בהבדל בין מציאות ודמיון, שעוזרים לנו להאמין שהמסע שאנחנו חולמים עליו יכול להוביל אותנו למקומות אליהם אנחנו רוצים להגיע, שהמציאות שאנחנו חולמים עליה יכולה להתקיים במרחב כלשהו בעולם.